אויב העם

התגובה הנזעמת של משרד החוץ הישראלי לנאומו הפייסני של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס תילמד בעתיד בספרי ההיסטוריה כדוגמה ביזארית למדיניות דיפלומטית של דחיית הידברות מהצד השני. במשרד החוץ כתבו: "בנוגע לדואליות המסוכנת בנאומו של יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס. בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם הוא נשא סיכת 'מפתח' - סמל חד-משמעי למטרתו למחוק את ישראל.

"בעוד חמאס כינה את הטבח ב-7 באוקטובר 'מבול אל-אקצה', עבאס רוצה מבול משלו תחת מסווה של שתי מדינות: מיליוני צאצאי הערבים שעזבו את ישראל ב-1948 יידחפו לישראל כדי למחוק את המדינה היהודית היחידה.

"ההיסטוריה חשובה: ב-1948 העולם הערבי הכריז מלחמה על ישראל, ולאחר מכן יהודים רבים יותר גורשו ממדינות ערב לישראל מאשר ערבים שעזבו את ישראל. מזמן הגיע הזמן שמדינות ערב יעניקו אזרחות לצאצאי אלה שעזבו ב-1948. 'המפתח' של עבאס הוא התוכנית הישנה של אש"ף: שתי מדינות לעם פלשתיני אחד והשמדת המדינה היהודית. זה לא יקרה".

בעוד שהשעון של כולנו מצביע על ספטמבר 2025, השעון של שר החוץ גדעון סער ושל הבוס שלו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נעצר על מאי 1948. אם כבר מדברים על דואליות - ישראל של סער ונתניהו איננה מדינה חזקה ועוצמתית שמכה ללא רחם באויביה בכל החזיתות, מחסלת הנהגות צבאיות וכורים גרעיניים, מפילה משטרים ומשנה מציאות. היא עדיין ישות קטנה ונרדפת החיה בתודעת השמדה.

מה בעצם עשה או אמר עבאס מאז נאום בר-אילן, שבו נתניהו עצמו הביע תמיכה ברעיון שתי המדינות? לא הרבה השתנה. בדיקה של נאומיו מצביעה על עקביות במסרים מאז עלייתו לשלטון בפברואר 2005: ויתור על אלימות פוליטית, שתי מדינות לשני עמים, פשרה היסטורית. אלא שאבו מאזן כלל לא היה חלק מהטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל. להפך - הוא הזהיר לא פעם מההשלכות החמורות של שיתוף פעולה ישיר בין ממשלת ישראל לבין ארגון הטרור האכזרי השולט בעזה.

אך התגובה הרשמית החדה נראתה מתונה לעומת תגובות הישראלים ברשתות החברתיות. "בוקר טוב אליהו, מה התעוררת עכשיו?"; "רוצח המונים, למה שנאמין לך?"; "מה, הוא כבר ויתר על הסתה במערכת החינוך?" - כך כתבו גולשים שנפגעו מהמילים המפויסות של עבאס. מבחינתם, אין סיכוי להאמין לאף פלשתיני - אלא אם כן הוא מאיים לרצוח אותם, אלא אם כן קוראים לו יחיא סינוואר.

במבחן הרחוב הישראלי, 18 שנות שלטונו של עבאס בגדה המערבית - שבמהלכן דיכא כל סממן של התקוממות אלימה, שיתף פעולה עם מערכת הביטחון ודיבר שוב ושוב על שלום בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" - שקולות לשלטון חמאס בעזה ולטבח 7 באוקטובר.

אלא שאבו מאזן כלל לא היה חלק מהטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל. להפך - הוא הזהיר לא פעם מההשלכות החמורות של שיתוף פעולה ישיר בין ממשלת ישראל לבין ארגון הטרור האכזרי השולט בעזה. למנהיג הפלשתיני הקשיש יש מגרעות רבות: בחלק מנאומיו הוא השתמש בביטויים אנטישמיים, הדוקטורט שלו מ-1982 כולל הכחשות לשואה, והוא לא חתם עם אהוד אולמרט על הסכם שלום - ובכך ויתר אולי על סיכוי ממשי להקמת מדינה פלשתינית. כל זה ידוע. אבל חמאס הוא לא.

באקלים הנוכחי, לאחר שנים של הסתה מתמשכת נגד הרשות הפלשתינית, אותה מנהל נתניהו במיומנות רבה, התגובות הקשות היו צפויות. אבו מאזן יכול היה להיות פרטנר - ואף היה כזה כאשר נתניהו אירח אותו במעונו הרשמי בירושלים ב-2010 ולחץ את ידו, כפי שעשה גם ליאסר ערפאת בשנות ה-90 - אך בשל גחמות פוליטיות הפך לאויב העם. משתמשי הרשתות, שמגיבים בזעם למילים סבירות למדי של אבו מאזן, תוכנתו להגיב כך: לדחות כל פתרון שאינו חלום הטרנספר, הגירוש והקמת ההתנחלויות.

הגיע הזמן להבין שכמו בישראל, גם אצל הפלשתינים יש מנהיגים שונים: כשאחד מהם מדבר במשך עשורים על השמדת ישראל - כדאי להאמין לו; וכאשר אחר מדבר על שלום ופיוס - אולי הגיע הזמן להאמין גם לו, או לפחות לשקול את דבריו ולא לשלול אותם בבוז.

כתבתי על כך וגם על התגובות בעולם הערבי ועל ניסיון חיסולו של חאלד משעל ב 1997 ברבת עמון בטור שלי בזמן ישראל.