האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

אולי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה אבל לא פעם נראה כי הוא ירא את הדרך הקצרה, הפשוטה, זו שאין סיבה לסבך אותה ובכל זאת היא הולכת ומסתבכת, מסבכת את ההולכים בה. בואו נודה. אין לנו סבלנות. אף לא לרגע. אף לא לאיש. בואו נצא לרחובות וניווכח: עם ישראל חי בר.

אתם ואני יודעים על מה אני מדבר. על מה ועל מי אני כותב. עלינו. כמעט על רובנו ככולנו, להוציא מתי מעט, נדירים, מן הכלל. אין לנו קשב. אין לנו ריכוז. אנחנו לא יודעים לנהוג בכבישים (שהפכו זה מכבר לנחשי אספלט ארסיים). אין לנו רצון לעמוד בתורים, אשר המתנה בהם הופכת, עבור רבים, לסיוט.

אולי אנחנו עם הנצח, אבל לא עכשיו. לא היום. אולי, ביום מן הימים, בהתגשם חזונם. הימים האלו, האופוריים, שבהם כולנו דומעים מהתרגשות ומצער, על החיים ועל המתים, ימים שבהם לרגע, עשוי/עלול להידמות כי כולנו ישראל אחת, מאוחדת, בלי מירכאות, בלי שמץ קריצה, מאוחדים, באמת מאוחדים, בחיבוק, בחמלה, בכאב, בצער. הימים האלה אינם דוגמה. הם ימי מופת לרגעים נדירים של אחדות.

אבל בעוד זמן קצר (הלוואי שיתקצר עד שישובו כל החללים לקבורה מכובדת) אנחנו נשוב להיות מי שאנחנו. את מקומן של כפפות המשי שכפות ידינו עטויות בהן יחליפו כפפות האגרוף. את החיבוק יחליפו הדחיפות. את כריות האצבעות הרכות והחלקות, יחליפו המרפקים הקשים והמחוספסים. אנחנו נשוב להיות מי שהיינו לפנים. מי שעודנו. מי שלרוע המזל ולמרבה הכאב, הצער, האכזבה והתסכול נהיה גם בעתיד.

מדינה קרועה, שסועה, פצועה, מפולגת, מפוצלת. אולי אנחנו עם הנצח וברבות הימים, אתם יודעים, נמר עם גדי ירבץ, אבל עכשיו, עכשיו, עוד מעט ישובו לנהום דובים וזאבים יחשפו מלתעות, ברוכים הבאים לגן החיות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לפי שעה, בדרך הקצרה, שבה אנחנו פקועי סבלנות, מרוטי עצבים, נטולי סובלנות, אנחנו הולכים והולכים, ואני חושב - האם נהיה עוד לאיזה זמן קטן טובים? מכילים? חומלים?

האם נשכיל לשמר משהו מהרוח הטובה, שמשביה ערים עדיין, אבל הם ישככו ככל שיחלפו הימים, ואני שואל, באמת ובתמים, בהשתדלות עמוקה ובתקווה רבה, כך אני שואל, ממש בתפילה, האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?