תהיה ועדת חקירה ממלכתית

הנה מילה טובה, נדירה מבחינתי, על הממשלה הנוכחית: היא לא מסתירה, ואפילו לא מנסה להסתיר, את השיקולים הזרים והפרסונליים שלה - מה שמאוד מקל על בג"ץ לפסול מהלכים בוטים במיוחד שלה. כך היה בחוק הנבצרות, שמטרתו הברורה הייתה להגן על בנימין נתניהו. כך היה בחוק בועז יוסף, שנועד לאפשר למקורב להתמודד לראשות עיריית טבריה. אני מעז לנחש ולומר, שזה גם יהיה גורלה של סוגיית ועדת החקירה ל-7 באוקטובר.

בשבוע שעבר כתבו השופטים דוד מינץ, אלכס שטיין ויחיאל כשר, הנחשבים להרכב "שמרני": "אין מחלוקת אמיתית באשר לעצם הצורך בהקמת ועדה ממלכתית בעלת סמכויות חקירה נרחבות והסמכות לקבוע ממצאים ולגבש המלצות בכל הקשור לאירועי 7 באוקטובר 2023". נכון שהם לא אמרו "ועדת חקירה ממלכתית", אבל זו המשמעות היחידה של דבריהם. לא ממשלתית, לא פריטטית, לא פרלמנטרית. ממלכתית.

אבל הממשלה אינה מוכנה לשמוע את צירוף המילים הנורא הזה. במשך שנתיים היא טענה שזה אינו הזמן לחקירה, למרות שלא התנגדה לביקורתו של מתניהו אנגלמן (מבקר המדינה שנחשב מקורב למשפחת נתניהו, עד שהחלה לצפצף עליו בפרהסיה משום שהצביע על מחדליה). יתרה מזאת: ישראל כ"ץ דרש לזרז את תחקירי צה"ל ושלח הביתה את הרצי הלוי עם סיומם. למרות שהוא טוען שתוקף שכולם אחראים חוץ ממנו, בנימין נתניהו בורח מחקירה כמו מפני אש - כפי שעשה כל הקריירה שלו (ע"ע אסון הכרמל ואסון מירון).

כעת, כאשר נתניהו הכריז בקולו (לפחות באנגלית) שהמלחמה הסתיימה וכאשר בג"ץ נושף בעורפה, הממשלה שוב מחפשת נתיב חילופי. זאת, למרות שההיסטוריה וההיגיון מצביעים על כלי אחד ויחיד: ועדת חקירה ממלכתית. כעת הרעיון הוא ועדת בדיקה ממשלתית שתקבל סמכויות כמו של ועדת חקירה ממלכתית. אז למה לא במסלול הרגיל? כדי שאת הוועדה לא ימנה חלילה יצחק עמית, שהממשלה הזאת אינה מכירה בו כנשיא בית המשפט העליון.

הנשיא יצחק הרצוג הציע בשעתו פשרה שהייתה מקובלת על עמית: חברי הוועדה ימונו במשותף בידי עמית והמשנה לנשיא נעם סולברג, הבולט שבין השופטים השמרנים. גם זה לא מספק את הממשלה. ראשית, כי זו הצעה של הרצוג, לו היא בזה בגלוי (עד שהיא צריכה ממנו חנינה לנתניהו). שנית, כי עמית מוקצה מחמת מיאוס. שלישית, כי סולברג מנע ממנה (בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית) בתחילת הקדנציה את הניסיון להאריך אותה לחמש שנים, והוא אולי התקיף ביותר מבין שופטי בג"ץ בנוגע להשתמטות החרדים.

אלא שכאן, כמו מקודם, הבוטות השחצנית של הממשלה תהיה בעוכריה. בפני בג"ץ מונחות עתירות המבקשות להורות לה להקים ועדת חקירה ממלכתית, ובמסגרתן באה ההתבטאות שצוטטה לעיל. ההתלבטות האמיתית היחידה של השופטים היא האם להיענות לעתירות ולתת פסק דין חסר תקדים מבחינה זו. אבל אם הממשלה תקים כל ועדה אחרת, ובוודאי אם מאחוריה - כפי שהיא אומרת בגלוי - תעמוד פסילה של עמית, יהיה לבג"ץ הרבה יותר קל להתערב.

ככלל, בתי המשפט - כולל בג"ץ - ממעטים מאוד לומר לרשות המבצעת מה עליה לעשות, אלא בודקים את מעשיה בדיעבד. במילים אחרות: הרבה יותר קל לפסול מעשה מאשר לצוות עליו. אם הממשלה תמנה בעצמה את מי שיבדקו אותה, ותעשה זאת משיקולים פרסונליים - גוברים משמעותית הסיכויים שבג"ץ יקבע שמדובר בהחלטה בלתי סבירה בצורה קיצונית הנובעת משיקולים זרים, יפסול אותה ויורה להקים ועדת חקירה ממלכתית. זה גם יהיה סוג של פסיקה מקיימת: הממשלה מסכימה שצריך חקירה נרחבת ומעמיקה, והשופטים מתערבים רק באופן ביצוע ההחלטה.

סביר להניח שהממשלה תאטום את אוזניה לרחשי ליבו של הציבור ולזעקותיהם של פדויי השבי והמשפחות השכולות. אל תצפו שהפגנות המונים יזיזו אותה, במיוחד כאשר המשטרה מגיבה באלימות גוברת. אבל את בג"ץ היא לא הצליחה לכבוש ולהפחיד. נסיון העבר מלמד, שהיא תרצה ועדת בדיקה ממשלתי - ותקבל ועדת חקירה ממלכתית. זה יקח זמן, זה יהיה כרוך במאבק, זה שוב יקרע את העם - אבל בסוף ייעשה הדבר הנכון היחיד.