"מה תעשה מעכשיו בשבתות"

שלושה אנשים, שהיו עד זה מכבר חברים טובים, אשר לצערי העמוק יחסי עימם התערערו במהלך השנתיים האחרונות, שאלו אותי בנימה של שמחה לאיד מה אעשה מעתה והלאה במוצאי שבתות. גילוי נאות: שנתיים ייחדתי את מוצאי השבתות להתייצבות בכיכרות שונים, שבהן התקיימו הפגנות מחאה. עם הזמן התחדד והתייחד המסר לקריאה להשבת החטופים.

הייתי ועודני סבור שמאז שבעה באוקטובר היה נכון לייעד ולייחד את ההפגנות (שהחלו קודם לכן בגלל מה שנתפס אצל המפגינים כהפיכה משטרית כתוצאה מהרפורמות החד-צדדיות שהשלטון ביקש לחולל, בכוח הזרוע המבצעת, במערכת המשפט ובכך להפוך את ישראל למדינה אחרת) לקריאה להשבת החטופים. אז גם צירפתי עצמי למניינים שהתייצבו בהפגנות.

בשאלה שלהם "מה תעשה עכשיו במוצאי שבת?" היו התרסה, הקנטה, זלזול, בוז ולא מעט מכות לשוניות יבשות מתחת לחגורה המטאפורית שמסמנת גבול בין מה שמותר ולגיטימי לבין מה שהוא פסול ומכוער.

התשובה שלי: אני אשמח לנצל את הזמן, אשר החובה הלאומית, המוסרית והמצפונית, חייבה אותי להקצותו לטובת השתתפות במשמר ובמשמרות של הנאבקים על שחרור החטופים, לשיחות שקטות. לשתיית תה. לסיכום שבוע אחד ולתכנון שבוע חדש. להליכה של ערב. לקריאה. להאזנה למוזיקה. לצפייה בפרק מסדרה מומלצת. חסר מה לעשות בכלל ובמוצאי שבתות בפרט?

ולכל מי שצעק לנו, מלווה את קריאתו בצפירות רכב שבו נהג - "רק ביבי". אמרתי לו, בליבי, בבקשה. אדרבה. אם, כדבריכם, רק ביבי - יואיל ויתכבד לשחרר את החטופים. זה לא קרה, עד היום. צריך להיות הגון וישר מספיק להודות כי גם לראש ממשלת ישראל היה חלק בשיבתם אבל באותה נשימה - זה היה חלק קטן ביחס לחלקו המכריע של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.

שעה אחת בשבוע שבה השתתפתי בהפגנות תהיה מעתה ואילך שעה שתיועד לדברים אחרים. אני לא אתגעגע לעמידה, להנפת דגלים, לנשיאת תמונות עם פני חטופים.
אברך על המוגמר, אנשום לרווחה, ואנסה לשקם את היחסים שהועכרו והורעו בגלל מחלוקת פוליטית חריפה עם מי שהיו לפנים חברים טובים.
מבחינה מסוימת זה יהי חלקי הקטן וזו תהיה תרומתי הצנועה למלאכת איחוי הפצעים והשיקום במדינה.