מכתב פתוח לפרופסור אסא כשר

אין די מלים בשפה העברית ומן הסתם אף לא בכל שפה אנושית שהיא כדי להביע את עומק ההערכה שלי כלפיך. יראת כבוד היא לשון צמצום והמעטה לתיאור היחס שלי אליך. אני מתנצל מראש על הזכות שהתרתי לעצמי לחלוק על אחת מהחלופות לשם המלחמה, אשר אותן הצעת, בעודך מוחה, ובצדק, על הניסיון הנואל לכנות את המלחמה הארוכה והארורה בשם - מלחמת תקומה. ההצעה שלך "מלחמת שמחת תורה" מחטיאה, לדעתי (הענייה) לא רק בשל היותה אוקסימורון.

הביטוי "לשמחה מה זו עושה" מתוך מגילת קהלת שואל מהי התועלת או הערך בשמחה חולפת, במיוחד כשהיא אינה קשורה למצווה. כפילוסוף בעל שם עולמי אתה יודע טוב לא רק ממני אלא מרובנו-ככולנו את המשמעות הגלומה בפרשנות בכלל של מושג זה ובפרשנות הדתית שלו בפרט. לא אעז להציע פרשנות נוספת.

כך או כך, צירוף נסיבות טראגיות תזמן את פתיחת מתקפת הטרור הרצחני על ערי עוטף עזה ויישוביו ליום של חג ומועד, אשר למרבה הפלצות, בהינתן מה שאנחנו יודעים זה מכבר, לשמחת תורה - במירכאות ובלעדיהן. אין אף לא שמץ של שמחה, ואפילו שמחה לאיד, ככל שהיא קיימת, היא חלולה וחסרת כל משמעות, ביום מר ונמהר זה. אין סיכוי להתקבלותו של שם שהמילה שמחה מופיעה בו לציון מלחמה (שאף פעם לא די לה, כמאמר המשורר).

במאמר מוסגר: אני כותב את המכתב הזה ביד רועדת. מי הסמיך אותי בכלל... אתה, מכובדי הנערץ, שכתבת וניסחת את הקוד האתי של צה"ל, יודע טוב מכל אחד אחר, שאין אפשרות לקיומה של הלימה בין התיאוריה, מנוסחת לעילא ככל שהיא, ובין המעשה. קוד אתי לצבא נשמע אף הוא כסוג של צירוף אוקסימורוני (כמו הביטוי 'טוהר הנשק') הגם שמדובר ב"הצבא המוסרי ביותר בעולם" - ושוב, במירכאות ובלעדיהן. עשית את הבלתי אפשרי לאפשרי. אני רוצה לקוות ולהאמין, כי לפני צאתם לקרב נחשפים הלוחמים, ויותר מהם - מפקדיהם, אל הקוד הזה, שהוא נר לרגליהם, גם, ואולי בעיקר, בעודם בוטשים בנעליהם כסוסים בפרסותיהם בחולות של שדה הקרב המעושן והמאובק.

אסא יקר,

אני מצדיע לך. לכמה תעצומות נפש אתה נדרש מדי יום, לאחר נפילת בנך היקר יהורז ז"ל; לכמה כוחות, פיזיים ונפשיים אתה נדרש כדי לשאת את משא הכאב והצער הבלתי נדלים של אבדן היקר לך מכל. הצדעה זו ממחישה ומעצימה, לתחושתי, את אותה יראה שלי כלפיך, שאותה אני, חילוני גמור, מכנה ללא שמץ היסוס - יראת קודש. ומוסיף: חרדת קודש.

אני מאחל ומייחל שלעולם לא נדע עוד מלחמות, ובכך יתייתר הצורך לכנותן בשם ובתוך כך, בעוד ניטש הוויכוח (הטבעי, הלגיטימי) עליו, השיח הציבורי מוצף רגשות עזים כל כך, רבים מהם שאותם אנחנו מכנים "שליליים". סלח לי, בבקשה, אבל החלופה הזו - מלחמת שמחת תורה - פשוט לא מתאימה, מכל בחינה שהיא, לכנות בה את המלחמה האיומה והנוראה הזו. לציון לא יבוא גואל אבל הלוואי שיבוא שקט.