הרצי הלוי - בין חמלה לרחמים

קשה לראות את הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף (בדימוס) הרצי הלוי מכבד בנוכחותו המיוסרת וחולק בה כבוד אחרון לחללי מלחמת חרבות ברזל המובאים לקבר ישראל. משא האשמה הכבד משאת ירבוץ עליו כאבן ריחיים עד אחרון ימיו. הוא לא יוכל להינקות מהאשמה האיומה והנוראה המוטלת עליו. יש מי שחשים חמלה למראהו. יש שלא יסלחו לו וירדפו אותו בכל אשר יילך. לא מן הנמנע שיש גם מי שמרחמים עליו.

הלוי הודה באשמתו, הכיר בה, מימש את החובה המתחייבת ממנה והתפטר מתפקידו. הוא עשה זאת, לדעת רבים, מאוחר מדי, אבל לזכותו תיזקף נסיבה מקלה: הוא חש אחריות להתפטר רק לאחר שהשלים, לדעתו ולתחושתו, את המשימה שהוטלה עליו ואשר את חלקה הטיל על עצמו: להפוך את פני המערכה. לצאת מהלם הטבח והמלחמה ולהכות באויב מכה חזקה.

נוכחותו במעמד הפרידה המייסר מהנופלים כשהוא ניצב בשורה הראשונה של המלווים את יקירם למנוחות עולמם ראויה להערכה. הוא לא מסתתר. הוא לא מתנער. הוא לא מרחיק עדות. בנוכחותו הבולטת באה לידי ביטוי הודאתו בחלקו הגדול, המכריע, למחדל הגדול בתולדותיה של ישראל. גם ביקוריו הרבים, התכופים, יחד עם אשתו, את המשפחות השכולות ואת פצועיה הרבים של המערכה היא סימן לאחריות, למנהיגות. הוא רואה בה המשך המחויבות שלו, שהפכה עם המלחמה לנצחית. לנכוח, לנחם, להיות במקום, אשר סביר בהחלט להניח כי הקושי בעצם ההגעה אליו בכלל והשהייה בו בפרט מייסרת אותו עד אימה.

הרגשות שלי כלפיו - מודה ומתוודה - לא רק מעורבים; הם סוערים. די במידע ובעדויות שפורסמו עד היום כדי להמחיש (אולי אף להוכיח) למעלה מכל ספק סביר, כי הוא נמנה עם האחראים הישירים למחדל, לטבח. שמעתי את דבריו. רובם ככולם לא שכנעו אותי. יש בהם פלפול תיאורטי, סמי-פילוסופי. כשאותות רבים כל כך הצטברו זמן מספיק לפני השעה 06:29 בשבעה באוקטובר 2023, כדי להיערך מבעוד מועד לקדם פני רעה. הוא היה אמור לקבל החלטות וליישם אותן מעכשיו לעכשיו, לנקוט שורה של צעדים שלא נקט. הוא הקל ראש בעוצמת הסימנים. הוא לא ראה בהם את הישורת האחרונה של השלמת ההכנות למתקפה ההמונית בבוקר הארור ההוא. החלק שלו במחדל בלתי נסלח.

יש משהו אנושי מאוד, אפילו אצילי בהתנהלותו של ה"גיבור" הטרגי של המלחמה. יש משהו מעורר כבוד בהתייצבותו בבתי עלמין, בבתי חולים, בבתיהן של משפחות שכולות. אין בהתנהלות האנושית היפה הזו משום עשיית "הנחה" לאיש בעל פני היגון. הוא אחראי. הוא אשם. לפי שעה קשה לדעת האם הוא ייתבע בעתיד הלא רחוק לשלם מחיר אישי כבד, ומה יהיה המחיר, על חלקו במחדל. מזה שנתיים הוא נתון למתקפות זעם של משפחות שכולות, חלקן חושבות שצריך להוריד אותו לדרגת טוראי ולשלול את כל הזכויות וההטבות הנלוות למי שסיים את כהונתו כראש המטה הכללי של צה"ל. אין לי זכות ואין לי כלים לשפוט אותם בכאבם ובצערם. אני מבין אותם.

הנסיבות שבעטיין התפטר הרצי הלוי מתפקידו וסיים את שירותו הצבאי הארוך ורב ההישגים לא מאפשרות לו לשקם את מעמדו. גם אם סביר להניח שלא יישאר חסר עניין, עיסוק, עבודה, תפקיד - לא קשה להניח שבתוך תוכו הוא אדם כבוי, מדוכא, חסר תקווה. "הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם", כמאמר המשורר. כשאני רואה אותו, אזרח לבוש חולצת טריקו שחורה, מרכין ראש על קבר טרי של חלל, עיניו עצובות, פיו חתום - מה יש לדבר - אני לא יכול שלא לחוש חמלה כלפיו. להרף עין חולפת בי מחשבה כי התחושה שאני חש היא רחמים. אבל אני מתעשת מהר ואומר לעצמי - אין מקום לרחמים, אבל גם אם יש - לא זה האיש שיש לרחם עליו.