אינדונזיה וישראל: מוסלמים ופלשתינים, דיפלומטיה והפגנות, סעודיה וארה"ב

עוד רכיב קריטי למדי המשפיע על מרחב התמרון האינדונזי בקביעת המדיניות כלפי ישראל, הוא השיקול הפנימי. בציבור האינדונזי רווח מאוד דימוי שלילי ואף עוין כלפי ישראל, ובעת הנוכחית - הנרטיב הישראלי זר כמעט לחלוטין לציבור זה. יתרה מכך: בקרב הרוב המוסלמי הדומיננטי באינדונזיה, ההזדהות עם מה שמוגדר כמאבק הפלשתיני, כמו פורטת גם על נימים דתיים בדמות תחושת סולידריות פאן-איסלאמית עמוקה.

לפיכך ניתן להניח, שקיימת הבנה בצמרת האינדונזית, לפיה סטייה מהמדיניות כלפי ישראל, בהעדר התקדמות לקראת מדינה פלשתינית, עשויה לגבות מחיר יקר בזירה הפנימית. זאת, לא כל שכן בעת הזו; חרף הפסקת הלחימה ברצועת עזה, ההקצנה באווירה הציבורית האנטי-ישראלית בשנתיים האחרונות עדיין נוכחת.

ואם לא די בכך, ייתכן שכובד משקלו של הרכיב הפנימי גבר מכיוון שונה לחלוטין. בשלהי אוגוסט פרצו מחאות נרחבות למדי, בעיקר בבירה ג'קרטה ובערים מרכזיות. אלה נמשכו כשבועיים ובין מובילי גל המחאה בלטו הסטודנטים ופעילי תנועות חברתיות. המחאה הביאה לידי ביטוי תחושת מצוקה כלכלית בקרב שכבות רחבות, ועימה תחושה בדבר ניכור מצד אליטות פוליטיות פריווילגיות.

הפעם, בשונה מתגובתו לגל מחאות מספר חודשים קודם לכן בהובלת סטודנטים, המשטר מודע לעוצמת האתגר הפוליטי שבקולות המחאה ואף עושה מאמץ מסוים ללכת לקראתם. חוסר שוויון וצדק חברתי כמובן אינם ייחודים לאינדונזיה, ודווקא מסיבה זו מעניין, כי בדמוקרטיה צעירה זו אנשים, בעיקר צעירים, מוכנים לצאת לרחובות ולהפגין בקריאה לתיקון. לכאורה, התרחשויות אלה לא נוגעות לסוגיית היחסים עם ישראל, אך אפשר שהן מחדדות את ההבנה בממשל לפיה צעדים שעשויים להיתפס בקרב קהלים רחבים כהתנערות ממחויבות עמוקה וארוכת שנים לעניין הפלשתיני, עשויים להוציא המונים לרחובות.

לא רק בהשערות עסקינן. בימים בהם ביטאה אינדונזיה תמיכה בתוכנית האמריקנית לסיום המלחמה, הודיע שר המשפטים, כי הממשלה לא תעניק ויזות כניסה למשתתפים הישראלים לאליפות העולם בהתעמלות מכשירים. ההחלטה נומקה בהתנגדות מצד גופים וביניהם מועצת העולמא (חכמי הדת) של אינדונזיה ועיריית ג'קרטה. עוד הוסבר, כי ההחלטה תואמת את המדיניות לפיה לא ייכונו קשרים עם ישראל עד שזו תכיר בעצמאות וריבונות מלאה של מדינה פלשתינית.

במחצית הראשונה של 2023 סירבה אינדונזיה, כתוצאה מלחץ פוליטיקאים בכירים ממפלגת השלטון דאז, לאפשר השתתפות של הנבחרת הישראלית באליפות העולם לכדורגל עד גיל 20. דווקא הנשיא דאז, ג'וקו וידודו (ג'וקווי), קרא – במאמץ כושל למנוע את אירוח המשחקים – שלא לערב ספורט בפוליטיקה וטען, כי אין קשר בין השתתפות ישראל לתמיכתה הנחושה של ארצו בעניין הפלשתיני. אף חובבי הכדורגל זעמו שבשל עירוב ספורט בפוליטיקה נשלל אירוח המשחקים מארצם. חודשיים לפני סאגה זו ניצב לראשונה ספורטאי ישראלי על הפודיום בג'קרטה לבוש במדים שלא הותירו ספק לגבי זהותו הלאומית.

נראה שהחרפת האווירה האנטי-ישראלית בציבור האינדונזי בשנתיים האחרונות בעקבות המלחמה בעזה, השפיעה במידה לא מבוטלת על ההחלטה הפעם שלא להעניק ויזות לספורטאים הישראלים. עם זאת, על-רקע הציפיות כי אולי פרבואו יהיה מוכן לצעדים פורצי דרך מול ישראל אף לפני התקדמות בנושא הפלשתיני, ניתן לתמוה מדוע לא הותרה ההשתתפות ולו רק כבלון ניסוי בסוגיה לא מרכזית, כדי לבדוק את עוצמת ההתנגדות בציבור לשינוי מדיניות כלפי ישראל.

נראה, כי הצהרותיו ומהלכיו של פרבואו בהקשר המאמץ האמריקני לסיום המלחמה ברצועת עזה, משלבים מספר רכיבים מרכזיים: אקטיביזם גובר במדיניות החוץ למען חיזוק מעמדה הבינלאומי של אינדונזיה, לרבות מעמדו האישי בקרב מנהיגי העולם; אינטרס עמוק בקידום היחסים ושיתוף הפעולה עם ממשל טראמפ; אינטרס נמשך ואף מתעצם במעורבות מדינית במזרח התיכון בכלל ולמען קידום הסדר לסכסוך הישראלי-פלשתיני; והערכה של אינדונזיה שביכולתה לתרום למאבק בקיצוניות דתית באזור, שגלי ההדף שלה מגיעים גם לתחומה.

אינדונזיה מוזכרת במידה רבה בהקשר "היום שאחרי" ברצועת עזה, במיוחד באשר לתרומתה הפוטנציאלית לכוח הבינלאומי לשמירת השלום שם. אך בלי להפחית מחשיבות היבט זה, נראה כי תרומתה הייחודית של אינדונזיה תהיה בדיפלומטיה רכה. הפוטנציאל שלה נשען במידה רבה על המסד הרחב של חברה אזרחית מוסלמית ממוסדת, שכבר הוכיחה נכונות להיאבק בקיצוניות דתית על-ידי קידום ערכי איסלאם מתון. עם זאת, אינדונזיה תתקשה למצות את יכולתה זו בלי קיום מתכונת כזו או אחרת של קשרים רשמיים עם ישראל ושיתוף פעולה ישיר עימה. יש לקוות שהתפתחויות מדיניות יאפשרו זאת, לטובת כל הצדדים.