רבין. הוא היה אדם.

הזיכרון הלאומי עדיין חי ופועם
• הכאב הציבורי לא התפוגג גם אחרי עשורים
• הוויכוח על מורשתו ממשיך לפלג את החברה הישראלית
• החלום לשלום עודנו ממתין להגשמה

אמיר אוחנה

שלושים שנה חלפו מאז אותו לילה נורא בו קדרו השמיים עת הפציעו אל חיי האומה מילותיו האלמותיות של איתן הבר המנוח: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב".

ועל אף הזמן שחלף, הלמות הפטיש, המכה בנוקר, הפוגע בתרמיל המחולל את הבערה, שהדפה את הקליעים שפילחו את גופו של יצחק רבין עד שנפל - עוד מטלטלים את הנפש הלאומית.

אין אדם שעמד על דעתו אז, שלא זוכר היכן בדיוק היה ברגע המר והנמהר ההוא. בן 19 שנים הייתי, צוער בקורס קצינים באותה העת. מוצאי שבת, ואני לבדי בבית, מול המסך - שומע את הדיווחים וכמו רבים מאזרחי ישראל, מוכה בתדהמה, בהלם ובצער עמוק. בבוקר המחרת התאספנו בפנים חתומות בנקודת הכינוס בדרכנו לבסיס האימונים, מביטים איש בפניו הצעירות של רעהו, מתקשים לעכל ולהבין את שאירע.

במקומות העבודה, ברחובות, בערים ובכפרים - נפל דבר בישראל.

מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל, כפי שהעיד על עצמו, ראש הממשלה ושר הביטחון - נרצח.

על השאלה "איך נזכור את רבין" ניטש ויכוח. יש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו למען השלום, ויש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו בטרור ובאויב הערבי. שניהם נכונים אך רצוי ששני הקצוות ידבקו באמת ובעובדות, ולא ימציאו מציאות חלופית שלא הייתה ולא משל הייתה.

רבין היה איש צבא כמחצית מחייו הבוגרים. הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, שעמד בראש הצבא בזמן מלחמת ששת הימים, בסופה שוחררו חבלי מולדת ואוחדה בירת הנצח של העם היהודי, אליה התפללנו אלפיים שנה בכל התפוצות מהן באנו - לשנה הבאה בירושלים.

"ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי", אמר רבין. "היא החלום - להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים".

רבין נאבק בטרור ביד קשה, וכשר הביטחון במהלך האינתיפאדה מדיניותו לגבי אויבינו הייתה "לשבור להם את הידיים והרגליים". בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול רס"ב ניסים טולדנו הי"ד, הורה רבין לגרש מאות ממחבלי החמאס ללבנון, וזכורה אמירתו: "למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה".

ולצד מאבקו בטרור ובאויב, היו לרבין חלומות.

"אין לי נכסים", הוא אמר, "יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר - עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי".

ובמאמציו להגשמת החלום להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, פסע רבין בדרך חדשה ולא מוכרת - בדרך אל השלום. ובדרך הזאת, דרך חתחתים זרועה במוקשים, צעד רבין בהיסוס. לא בחדווה.

"ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון", אמר - וניסה.

"נבלע כדור נגד בחילה - ונלך", השיב על השאלה אם ילחץ את ידו של ערפאת.

תקוותו הייתה שהרשות הפלשתינית שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו תוכל להילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ובלי עתירותיה של "האגודה לזכויות החמאס", כפי שכינה את האגודה לזכויות האזרח.

כן, רבין לא היה מחובבי הארגונים שאוהבים היום לשאת את שמו ולנכס את מורשתו.

חלומך עוד לא התגשם, יצחק. העולם עוד לא מפויס יותר. גם לנו כאן, במליאת הכנסת שכה הכרת, יש עוד על מה לעבוד. אבל אדם ניכר בחלומותיו - ואיזה חלום נאצל היה לך. לאילו דברים נשגבים ונעלים שאפת.

בהספד על יריבו הפוליטי, אמר צ׳רצ׳יל:

• 
  "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על-ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על-ידי איש זדון (היטלר אז, וערפאת בימי רבין, א.א). אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו בסיכון גדול וודאי למחיר אישי".
  

בנאומו האחרון בכיכר שמאז קרויה על שמו, רגעים לפני שנרצח, זעק רבין אמירה שחייבת להדהד כאן, במליאת הכנסת ביום הזה, ומכאן לצאת החוצה:

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות".

והבחירות הדמוקרטיות, בניגוד לנטען, תתקיימנה, והדבר יקרה במהלך השנה הקרובה, כפי שתחליט הכנסת. והציבור יכריע. לא באלימות, והלוואי שגם לא בהתלהמות.
ואנו כאן - נכבד את החלטתו.

"האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם", אמר יצחק.

ידברו כאן על ראש הממשלה ושר הביטחון, ידברו על הרמטכ"ל והמצביא - אבל עבור משפחתו הוא היה גם אבא, סבא, לא משל ולא סמל. הוא היה אדם.

בשם האומה, ובשם הכנסת, אנחנו מביעים צער עמוק - צערו של עם ישראל.

יהי זכרו של ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל יצחק רבין ברוך לעד -

נכבד את זכרו בקימה.