המשבר כבר כאן

בעניין הצו-על-תנאי שהוצא ודורש מהממשלה לנמק בפני שופטי בית המשפט העליון מדוע לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית:

א. אני לא מתכוון להסביר בפעם האלף מדוע וח"ק "ממלכתית" שממנה נשיא העליון אינה יכולה להיות מוקמת, לאור אובדן האמון הגמור - והמוצדק לחלוטין - של חלקים נרחבים מהציבור בממלכתיות של העליון ושל נשיאו.

ב. אני גם לא מתכוון להסביר מדוע מדובר בצו עקר ומיותר שאין שום סיכוי שישיג את מטרתו, אפילו לשיטת המעוניינים, מסיבות פוליטיות בעיקר, בהקמת וח"ק ממלכתית - וזאת ממגוון סיבות.

ג. אסתפק כאן בהערה על מצבו הנוכחי של המשפט הישראלי. החוק הרלוונטי הוא פשוט בתכלית, וזו לשון הסעיף הרלוונטי:

"ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון". הלשון ברורה וחד-משמעית: הממשלה רשאית. ובעברית פשוטה פירוש המילה רשאית ברור אף הוא: יכולה להקים - ויכולה לסרב להקים.

ועוד דבר ברור: לא ניתן לחייב אותה בצו של בית משפט להקים ועדה ללא סטייה גסה הן מלשון החוק והן מתכליתו הברורה - לאפשר לממשלה להחליט בנושא.

העובדה ששני שופטים שמרנים ופורמליסטים כביכול של בית המשפט העליון - מינץ ושטיין - מוציאים צע"ת שכזה מראה לנו עד כמה התרחק המשפט הישראלי מההגיון הפשוט ומהמובן הפשוט של דברי החקיקה, לעבר כל מיני תיאוריות "פרשניות" שכל מטרתן - לעקור את החוק מפשוטו ולהעביר כוחות וסמכויות לידי השופטים, בניגוד גמור לעקרונות בסיסיים של שלטון החוק.

משפט שכך התרחק מההגיון הטבעי של כל אדם לא יכול להתקיים לאורך זמן ללא משבר חמור באמון הציבור בו. המשבר הזה כבר מזמן כאן, והתיקון נדרש באופן דחוף: מינוי שופטים שיהיו נאמנים לשלטון החוק במובנו הפשוט והבסיסי ביותר.