מורשתו הנבואית של שמעון פרס

בעת שכיהן בממשלת ישראל, ובמיוחד בשנותיו כנשיא המדינה, כאשר הקהילה הבינלאומית ישבה מרותקת לסיבוב הצנטריפוגות בנתנז, שמעון פרס הפנה את מבטו של העולם למקום אחר. בעוד דיפלומטים טרודים בספירת גרמים של אורניום מועשר, פרס - בשילוב האופייני לו של אופטימיות חזונית וריאליזם מפוכח - השמיע אזהרה אסטרטגית שנותרה רלוונטית ומצמררת גם כיום. הוא הבין אמת יסודית: בעוד שידע גרעיני כמעט בלתי אפשרי למחיקה ("את מה שנמצא במוחות בני אדם לא ניתן למחוק", אמר) ואילו אמצעי השיגור הפיזיים כן ניתנים - וחייבים - לפירוק.

בעיני פרס, תוכנית הטילים הבליסטיים של אירן מעולם לא הייתה סוגיה משנית; היא הייתה ה"אקדח המעשן" של כוונות המשטר האמיתיות. בפגישות סגורות ובפורומים פומביים כאחד, ברובם ככולם השתתפתי ואף תיעדתי, פרס הציב שאלה פשוטה וחודרת: "אם מנהיגי אירן טוענים שמטעמים דתיים לא יחזיקו בפצצה גרעינית שמשמידה בני אדם, מדוע הם זקוקים לטילים שטווחם אלפי קילומטרים? את מי הם מתכוונים לתקוף?"

תפיסה זו, שהפכה לעמוד השדרה של פעילותו הבינלאומית, הגיעה לשיאה בנאומו ההיסטורי בשנת 2013 בפני הפרלמנט האירופי. כשהוא מדבר אל יבשת שלעתים מיהרה לקבל את מחוות השלום של טהרן, הבהיר פרס כי הפיקוח על העשרת האורניום הוא רק חצי מהמאבק. הוא הכריז: "אני סבור כי בנוסף, ולדעתי בחשיבות גדולה פי כמה, לפיקוח על ייצור אורניום מועשר, יש צורך לפקח על אמצעי השיגור, ועל ייצור טילים המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים."

פרס זיהה את מה שרבים במערב העדיפו להתעלם ממנו: פצצה ללא טיל היא איום תיאורטי, אך טיל בליסטי ארוך-טווח גם ללא מטען גרעיני הוא איום גדול וסכנה מיידית. בעיניו, ההשקעה האדירה של אירן במערכות השיגור הללו הייתה ההוכחה המוחלטת לכך שמטרתה אינה אנרגיה אזרחית, אלא הפחדה גלובלית. הוא טען כי פירוק היכולת הבליסטית חשוב לעיתים אף יותר מהפיקוח על המדע הגרעיני עצמו, שכן הטילים הם אלה שהופכים את אירן ממטרד אזורי לאיום עולמי.

הוא לא רק הזהיר את ישראל; הוא "תרגם" את האיום עבור העולם. כאשר הציג למנהיגים זרים מפות של טווחי הטילים מסוג "שיהאב" ו"סג'יל", הוא הפך בעיה מזרח-תיכונית לבעיה של פריז, לונדון ורומא. הוא קרא להקמת מגן הגנה עולמי לא כמעשה מלחמה, אלא כמעשה מניעה.

כיום, כאשר טילים מתוצרת אירנית משוגרים ברחבי האזור ומאיימים על נתיבי שיט בינלאומיים, ראייתו המוקדמת של פרס נדמית יותר כתוכנית פעולה מאשר כזיכרון. הוא לימד אותנו לא להתעוור בוויכוחים טכניים על אחוזי העשרה, אלא להביט בתמונה הרחבה: המרחק בין טהרן לבירות העולם, והטילים שנבנו כדי לגשר עליו. מורשתו בתחום זה ברורה - הטיל אינו רק נשק; הוא הצהרת כוונות. ופירוק הכוונה הזו הוא הדרך היחידה לביטחון אמיתי.