חג בלי חירות

אנחנו נקראים לחגוג את חג החירות לשבת סביב שולחן חג, לקרוא את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחירות אבל בפועל, אין כאן חירות. יש פחד. יש סגירות. יש מציאות שבה אנשים מצטמצמים בתוך עצמם ובתוך קירות, עם תחושת חוסר שליטה בסיסית על החיים. ואולי צריך להתחיל מהבסיס: מהו בכלל חג. המילה "חג" נובעת משורש שמשמעותו תנועה, מחזור, מעגל. חג הוא רגע בזמן שבו יוצאים מהשגרה, מתכנסים יחד, מציינים חוויה של משמעות ולעיתים גם של שחרור. חג אמור להיות ביטוי של מעבר, ממצב אחד לאחר, מחושך לאור, מעבדות לחירות.

אבל איך אפשר לדבר על חג, על תנועה, על יציאה, כשבפועל אין תנועה. איך אפשר לחגוג מעגל של חירות כשאנחנו מרגישים תקועים במקום. ואז באים הקולות המוכרים: "נתנהג כרגיל", "שום דבר לא ישבור אותנו". אבל האמת? זה לא חוסן. זו הכחשה. כי אי-אפשר לדבר על חירות כשאין חופש תנועה, כי אי-אפשר לדבר על חירות כשאין תחושת ביטחון, כי אי-אפשר לדבר על חירות כשאנשים מרגישים כלואים פיזית ונפשית.

המסר הזה, שצריך "להמשיך כרגיל", הפך כמעט לדת אבל יש בו גם משהו מסוכן: הוא מונע מאיתנו להודות באמת הפשוטה - אנחנו לא "כרגיל". ובדיוק כאן טמון השבר, אבל גם התקווה. כמו בכל תהליך של החלמה, הצעד הראשון הוא להפסיק להעמיד פנים ולהגיד בקול: משהו כאן נשבר. משהו כאן אבד. זו לא חולשה - זו תחילתה של תודעה. אין בושה להודות שאיבדנו דרך, יש בושה להמשיך להתנהג כאילו לא.

אולי דווקא השנה, במקום לחגוג חירות שלא קיימת, צריך לעצור ולשאול: מהי חירות אמיתית עבורנו עכשיו ואיך בכלל חוזרים אליה. כי חירות היא לא טקסט בהגדה, היא לא סיסמה, היא לא מופע של "עסקים כרגיל". חירות היא מצב שבו אדם מרגיש שיש לו קרקע יציבה לעמוד עליה, יכולת לנוע, לבחור, לנשום בלי פחד. אבל במציאות של מלחמה בלתי פוסקת, בלי החלטה מדינית ברורה ליום שאחרי, אין קרקע. יש רק הישרדות.

וכשזה המצב, צריך לומר את זה בלי פחד, בלי הסוואות, בלי בולשיט. כי כל עוד אין אופק, אין דרך, וכל עוד אין דרך, אין חירות. ורק אם נדרוש לא רק להילחם, אלא גם להחליט, לא רק להגיב, אלא גם להוביל - אולי תתחיל להיפתח הדרך, ונהיה בני חורין. אמן ואמן.