עונש מוות למחבלים - ממעצור לדוושה

חוק עונש מוות למחבלים עבר בכנסת. הדיון הציבורי הוצג כהכרעה פשוטה בין רפיון לבין משילות, אלא שמבחינה משפטית זהו תיאור מטעה. החוק שאושר (יום ה', 30.03.26) איננו רגע שבו מדינת ישראל מגלה לפתע את כוח ההמתה. עונש המוות היה מצוי זה מכבר בשולי המערכת שבדין הצבאי ביהודה ושומרון, בעבירות הבגידה, וכן בדין הייחודי של פושעי הנאצים. לפיכך, החידוש האמיתי איננו ביצירת סמכות יש מאין, אלא בהמרת כוח חריג, רדום וכבול במנגנוני ריסון, למכשיר ענישה נגיש יותר, מהיר יותר וקשיח יותר. זהו מעבר מריבונות של אי-שימוש מכוון לריבונות של הכבדה נורמטיבית והאצה ביצועית.

המדינה כבר החזיקה בכוח להמית אך בחרה, מטעמים משפטיים, מוסריים ומדינתיים, שלא להפעילו. אישור החוק מחייב עידכון של התזה, לא נטישתה. בעבר, השילוב בין דרישת פה אחד, דרגת שיפוט גבוהה, ערעור אוטומטי והימנעות מוסדית יצר מציאות שבה עונש המוות היה אפשרי בדין אך כמעט בלתי-מתממש במעשה. עכשיו, המחוקק לא ביטל את חריגות עונש המוות, הוא שינה את תנאי הגישה אליו. הריבונות הישראלית לא עברה מאפס למאה, אלא ממעצור כבד לדוושה לחוצה.

כאן נחשף הכשל בטיעון התומך הנפוץ ביותר. ללא החוק החדש, כך נטען, לא הייתה למדינה אפשרות אמיתית להוציא מחבלים להורג. הטענה אינה עומדת בבדיקה. אפשרות כזו הייתה קיימת כבר קודם בצו 1651, שהעמיד עונש מוות על גרימת מוות בכוונה. החוק החדש לא יצר אפשרות; הוא ביטל מגבלות. לכן השאלה האמיתית איננה האם נדרש כלי משפטי חדש, אלא האם היה מוצדק לפרק את בלמי-הביטחון שסבבו כלי ישן ובלתי-הפיך. מי שמבקש לטעון בעד החוק צריך להודות כי הוא איננו מבקש סמכות, אלא הקלה דרמטית בתנאי הפעלתה.

הכשל השני טמון בטענה שלפיה מדובר בחוק כללי, שוויוני וניטרלי. החוק יוצר בפועל משטר כפול: ביהודה ושומרון עונש המוות הופך לברירת המחדל, עת השופטים יידרשו לנמק "נסיבות מיוחדות" אם יבחרו במאסר עולם; בתחומי המדינה נשמר מסלול חלופי שבו העונש הוא מיתה או מאסר עולם. הבחנה זו מופיעה בגוף החוק עצמו. אותה מערכת נורמטיבית בונה מדרג טריטוריאלי של חומרה. גם מבלי להידרש עתה למחלוקות החוקתיות והבינלאומיות, די במבנה הזה כדי להבין שאין לפנינו עיקרון ענישה אוניברסלי אלא ארכיטקטורה של ענישה מובחנת לפי זירת השיפוט.

גם הטענה כי החוק מעניק מענה משפטי לטבח 7 באוקטובר אינה נכונה. החוק פועל מכאן ולהבא ואינו חל על מבצעי הפיגוע. זהו פער חריף בין התודעה הציבורית שעוטפת את החוק לבין תחולתו הממשית: החוק נישא על גלי הזעזוע מן הטבח, אך אינו פותר את התיקים שבשמם קודמו רבים מנימוקיו. גם מבחינה רטורית וגם מבחינה נורמטיבית זהו הבדל מכריע, הסמל הציבורי והכלי המשפטי אינם מכוונים לאותה מטרה.

אשר להרתעה, התמיכה בחוק נשענת על אינטואיציה יותר מאשר על תשתית אמפירית, וכאשר מדובר בטרור אידיאולוגי הקושי מוכפל, שכן מבצע הפיגוע איננו פועל מתוך חישוב תועלתני. ייתכן שהוויכוח האמיתי איננו תועלתני אלא גמולי, ואם כך, ראוי לומר זאת בגלוי. הטענה שלפיה עונש מוות ימנע עסקות חטופים סובלת מפגם דומה. היא מניחה שהלחץ הציבורי והמדיני ייעלם אם לא יישאר את מי לשחרר. אלא שלחצים קיומיים אינם נעלמים, הם משנים כתובת. אם בעבר הופנה הלחץ לשלב השחרור, בעתיד הוא עלול לעבור לשלב התביעה, לסיווג העבירה, לדיוני החסינות, לעיכוב הביצוע או להמרת העונש. חוק קשיח אינו מבטל דילמות מדיניות; הוא מעביר אותן לצומת מוקדם יותר.

מכאן החשש העקרוני העמוק ביותר. עונש מוות איננו רק עוד מדרגה בסולם הענישה. הוא ענישה סופית, בלתי ניתנת לתיקון, ולכן כל הפחתה בדרישות הפרוצדורליות סביבו היא לא עניין טכני אלא שינוי בזהותה של המערכת. כאשר המחוקק מבטל את דרישת פה אחד, מאפשר גזירת עונש מוות גם ללא בקשת התביעה, שולל חנינה מאלוף הפיקוד, ומצמיד לביצוע חלון של 90 יום בלבד ממועד החלוטות עם אפשרות עיכוב מרבית של 180 יום - הוא איננו רק מחמיר בענישה, הוא משנה את יחסו של המשפט לזמן, לספק, לטעות ולרחמים. זה לב העניין, לא עצם האמירה שמחבל ראוי למות, אלא עיצובו של משפט שמוכן לנוע מהר יותר לעבר מוות.

הביקורת העקרונית על החוק אינה חייבת להישען רק על התנגדות מוסרית קטגורית לעונש מוות. גם מי שמוכן תיאורטית להכיר בסמכות כזו במקרים קיצוניים, צריך להבחין שהחוק שאושר אינו רק חוק של עונש, הוא חוק של העברת משקל. משיקול הדעת אל החובה, מן החריג אל ברירת המחדל, מן הבלמים אל ההאצה. לכן הוויכוח הנוקב סביבו צריך להיערך לא במישור הסיסמה "עונש מוות למחבלים", אלא במישור המדויק יותר: איזה משפט, תחת איזה ספי זהירות, ובאיזו טריטוריה, מוכן להפוך את המדינה לממית מוסדי. זו כבר איננה שאלה של זעם. זו שאלה של דמות המשטר.