עולם הספרות הישראלי נפרד מאחד גדולי הסופרים הישראלים: הסופר והמחזאי סמי מיכאל הלך (יום ב', 1.4.24) לעולמו בגיל 97. מיכאל היה נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל וספריו תורגמו לשפות רבות וזכו בעשרות פרסים ספרותיים בישראל וברחבי העולם. הוא הותיר אחריו את אשתו רחל ואת ילדיו אמיר ודקלה.
מיכאל נולד בבגדד ב-1926 בשם כאמל סלאח. בעקבות עליית המשטר הפרו-נאצי בארצו ופרעות "הפרהוד", הצטרף למפלגה הקומוניסטית העירקית. באותה תקופה שימש עיתונאי וכתב בעיתונות הקומוניסטית. בשנת 1948, לאחר שהוצא נגדו צו מאסר, חצה את הגבול לאירן ושינה את שמו. בשנת 1949, מחשש שהשלטון באירן יסגיר אותו לשלטונות, עלה לישראל בסיוע הסוכנות היהודית.
לאחר שהתמקם ביפו, הצטרף אל מערכת העיתון "אל-איתיחאד", בעקבותיה עבר להתגורר בחיפה. בעיתון פרסם טור קבוע תחת שם העט "סמיר מארד". בשנת 1955 התמודד מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) למועצת פועלי חיפה. באותה שנה החל לעבוד כמודד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות, תפקיד בו שימש 30 שנה.
בשנת 1974 פרסם את הרומן הראשון שלו "שווים ושווים יותר", שעוסק בחיי העולים החדשים בישראל של שנות ה-50. בין ספריו המוערכים: ״חסות״, ״ויקטוריה״, ״חצוצרה בוואדי״ וספר הנוער ״סופה בין הדקלים״.
לאורך הקריירה זכה מיכאל בעשרות פרסים על פעילותו הספרותית והחברתית, בהם פרס זאב לספרות ילדים ונוער, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס ברנר לספרות, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס א.מ.ת ותארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן-גוריון, אוניברסיטת תל אביב, המכללה למנהל ואוניברסיטת חיפה.
נשיא המדינה
יצחק הרצוג ספד: "תרומתו של סמי מיכאל ז"ל לתרבות ולהוויה הישראלית לא תסולא בפז. הנער שעלה מעירק, גישר ותיווך בין נדבכי הזהות השונים שלו, והציב פסיפס נהדר של ישראליות בחלון הראווה שלנו כעם וכמדינה.
בין עלייה לשורשיות ישראלית, בין חספוס בוטה לעתים לרכות מלטפת, בין פריפריה למרכז, בין כלל עדות ישראל לבין עצמן ולבין ערביי ישראל והמזרח התיכון – הוא תמיד ידע לפסוע מעדנות, ללקט מכאן ומכאן, ולא לוותר לרגע על עמוד שדרה ערכי, חברתי, רגיש ומלא חיים.
הוא היה ענק שבענקים, אשר זכה לכבוד רב בישראל ובעולם כולו, הותיר אחריו נכסי צאן ברזל שהפכו את ארון הספרים שלנו לעשיר ומרהיב, ובה בעת השיא ערך רב למארג הדעות ותפיסות העולם החברתיות בישראל. תנחומים למשפחתו, אוהביו, ויקיריו. יהי זכרו ברוך".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
