מבצע צוק איתן – הפסד ידוע מראש

טרם הסתיים מבצע "צוק איתן" ניתן כבר לקבוע ביום ה-22 של הלחימה שמבחינת מדינת ישראל המבצע הוא כישלון מערכתי–רוחבי, ששורשיו בכל שדרות החברה הישראלית. כמעט כל אזרח ישראלי יודע עמוק בליבו שהתארגנות החמאס תחזור על עצמה ורק תתחזק ותשתכלל בעתיד. מסקנה: הפסדנו.

גם השגת המטרה שצומצמה בכוונה להשיג אותה, מטרה של הבאת ביטחון ושקט לאזרחי ישראל, תהיה אולי תקפה לזמן קצר בלבד. שוב, הפסדנו.

גם אם נשים את עצמנו במקומם של חאלד משעל ואיסמעיל הנייה נראה שהם יכולים להיות מרוצים. לראייתם, הם ניצחו. כשיש שני מתמודדים ואחד (החמאס) מרגיש כמנצח, בהכרח הצד השני (מדינת ישראל), הוא שהפסיד. לחמאס יש את כל הסיבות להרגיש מנצח משום שתוצאות המבצע ברורות: נזק כלכלי של מיליוני שקלים למשק הישראלי, ערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל, גשם טילים על עריה המרכזיות של ישראל ובעקבותיו אובדן ההרתעה הלאומית הישראלית, פרסום עולמי להשבתת פעילות נמל התעופה בן-גוריון, טראומה נפשית לאלפי אזרחי ישראל, והעיקר והחשוב ביותר: נסיגה ישראלית (שוב) מעזה. אכן, מדינת ישראל הפסידה גם הפעם. זו הסיבה לזחיחות הדעת והשחצנות של איסמעיל הנייה. החמאס כבר ניצח.

הפסד תודעתי

מה שקובע את תוצאות העימות הצבאי היא תודעת הנצחון-הפסד שמתגבשת אחריו. נסיגת צה"ל מהשטחים אותם שיחרר, היא שמקבעת באופן חוזר ונשנה את תחושת הניצחון של אויבינו. כמו שהמצרים בטוחים בנצחונם במלחמת יום הכיפורים, בשל נסיגת ישראל מסיני, כך גם ירגיש החמאס מנצח גם הפעם, לאחר נסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה. ככה זה עובד. ביום ה-22 למבצע 'צוק איתן' כמו גם ביום הראשון למבצע, ברור לכולם שאובססיית הנסיגה של מדינת ישראל וצה"ל משטחים שנכבשו במלחמה תתממש גם הפעם, העיקר שלא יהיה "כיבוש". כשאין העברת ריבונות מהערבים ליהודים, הערבים תמיד ירגישו מנצחים. כל עוד תמשיך הנהגת המדינה לחשוב במונחים של אי-החזרת הריבונות היהודית על שטחי ארץ ישראל, היא תפסיד תמיד במישור התודעתי. ביום שבו תחליט הנהגת המדינה להחזיר אליה את שטחי עזה שנכבשו מאיתנו לפני כ-1380 שנה, באותו יום יתחיל הניצחון התודעתי. בהקשר זה מומלץ לקוראים לעיין בתוכנית המפורטת שהציג ח"כ פייגלין בנושא עזה. מומלץ.

צמצום מטרת המבצע כדי להוכיח הישג

בימים הראשונים של המבצע, הוזכרה המטרה כ"להפסיק את ירי הרקטות מרצועת עזה". בהמשך, כשראו הקברניטים שהפסקת ירי הרקטות אינה אפשרית ומצד שני לא הירשו לעצמם להשיב את הריבונות הישראלית על רצועת עזה, התחילה מערכת תעמולה משומנת להאדיר את נושא המנהרות כדי שהשנוא יתפח ויקבל ממדים מספיקים להוות את מטרת המבצע.

ואכן, תוך ימים ספורים התחילה מערכת הביטחון וצה"ל בראשה לטפטף לאוזנינו שמטרת המבצע היא "לפגוע במנהרות" מאחר שהן מהוות "איום אסטרטגי". המסר טופטף באינטנסיביות בכל רשתות התקשורת. ברגע שהמנהרות נופחו בכוח התעמולה שלנו למטרה עצומה שונתה המטרה הצבאית ל-"לפגוע בתשתית המנהרות". המילה 'תשתית' שהוצמדה ע"י הקופירייטר הצבאי ל'מנהרות' העצימה את הדחליל המנופח והביאה את מערכת הביטחון למצב בו היא תוכל להימדד כמי שתצליח במידה זו או אחרת לעמוד במשימתה. זה מה שהרמטכ"ל ושר הביטחון היו צריכים...

חוסר יכולת להפסיק את ירי הטילים

ירי הטילים לא ייפסק ומספרם רק יתרבה בעתיד. למרות נזקם הישיר המועט, השימוש בטילים יימשך והם רק יהפכו בעתיד למדויקים יותר ולמסוכנים יותר. אפשר לנחש בביטחון די רב שזמן קצר לאחר שמדינת ישראל תתמכר שוב לאובססיית הנסיגה הכפייתית שלה ותצא מרצועת עזה, ישוגרו שוב מספר טילים לעבר ערי ישראל, ככה בכיף, כדי להראות ליהודים מי באמת ניצח כאן...

צה"ל לא יוכל לטפל בכל המשגרים. כמו בלבנון, רוב המשגרים שיופעלו בעתיד יהיו קבורים בתוך מבנה יצוק קבור באדמה, מוגנים בכיסוי מוסווה בעפר ובצמחיה ומופעלים רק בשעת כושר. ברור שאין אפשרות לזהות משגר כזה אלא רק לאחר הפעלתו.

הרמטכ"ל ושר הביטחון כבר נכשלו בעבר במצב דומה

לשר הביטחון ולרמטכ"ל יש עבר של מחדל בטיפול ובמניעת איום הרקטות מצד החיזבאללה בלבנון. אין בכך פלא. כזכור, הרמטכ"ל הוא מי שצה"ל כבר ויתר על שירותיו בעבר ונקרא מחדש ע"י אהוד ברק רק בגלל נכונותו לציית לפקודת גירוש יהודים מיהודה ושומרון. שר הביטחון הוא מתכנן הגירוש מגוש-קטיף ומי התבכיין שלא נותנים לו לבצע את הגירוש שתיכנן למרות שהתנגד לו. מחוסר המעש של הצמד-חמד הביטחוני הזה סבלנו כבר בעבר הלא רחוק. למי שלא זוכר, נזכיר את אמירותיהם האומללות של יעלון וגנץ כשנה לפני מלחמת לבנון 2: "הרקטות שלהם (של החיזבאללה) יכולות להחליד" (הרמטכ"ל יעלון 11/05/2005). ושל אלוף פיקוד הצפון גנץ (14/01/2005): "סרבני הימין (המתנחלים) מסוכנים יותר מכל רקטה (של החיזבאללה)". לסיכום, לשני האחראים לחוסר המעש במניעת האיום החמאסי בעזה יש עבר ביטחוני כושל גם בטיפול באיום הטילים של החיזבאללה בלבנון. לשניהם יש סגנון חיים זהה של 'לא לעשות גלים, לא להפוך אבנים, לא להרגיז אף אחד'. ככה הם התקדמו בכל תפקידיהם. לא גנץ ולא יעלון הם לא האנשים שישנו משהו, יעשו מהפיכה כלשהי, או ירגיזו מישהו במערכת הביטחון או בממשלה. מדיניות "תנו לישבנינו להחליד בכסאותיהם" שלהם כבר גרמה לנו נזק בלבנון. בעת שהחיזבאללה בנו לו מתחת לאף בונקרים מבטון עבה ומשגרי טילים, והטמינו מטען קטלני בהר דב טען אז אלוף פיקוד הצפון גנץ "אנו מגיבים באופן מדוד". מזכיר לכם משהו?

מצער, אבל אלו הדברים.

הגיע הזמן שציבור הבוחרים יתפכח ויבחר בעתיד במנהיגים שקוראים את המציאות נכון והמצויידים בפתרונות מעשיים, נטולי תעמולה ומלאי מעש ובעיקר, מגובים בתודעה הנכונה.