אז היו בחירות, הוצאנו עשרות מיליוני שקלים ואולי יותר מכך, על תעמולה שכל מטרתה הטלת רפש באחר. מסע בחירות שבו ה"אני" במרכז. אם היינו לוקחים ברצינות את מה שנאמר שם הייתה פורצת מלחמת אזרחים בין הימין לשמאל. נראה שאזרחי ישראל מפוקחים יותר ממנהיגיהם בנקודה זו. האזרחים אומנם ממושמעים, לא אוהבים שינוי, אבל מוכנים להכיר בעובדה שמה שהיה הוא מה שיהיה.
ובכל זאת, הממשלה קום תקום ראש הממשלה שמייצג קבוצה המונה 35 חברות וחברי כנסת נאלץ להתיישר על-פי תביעות של מפלגות שגודלן המקסימלי שמונה חברי כנסת. מצב שאינו סביר ואינו מייצג תפישות דמוקרטיות. הניסיון להציג את התמונה הזאת כרצון העם, שגויה או במילים אחרות מטה את המציאות. ננסה להבהיר זאת, שמונת חברי הכנסת של
יהדות התורה נבחרו בקולות של קבות חרדים וחרדיות, שנשמעות ונשמעים לרבני הקהילות, הריבונות שלהם בידי שמים. חברי הכנסת של
ש"ס נבחרו בקולות של חרדיות וחרדים שנשמעים לדעת חכמי התורה וגם הריבונות שלהם בידי שמים. הדתיים הלאומיים זוכים לקולות של אזרחיות ואזרחים מהימין המדיני הדתי והחרד"לי ואצלם הריבונות נחלקת בין היותם אזרחים לבין צווי רבנים ושמים. מכאן הדרך סלולה למפלגתו של
אביגדור ליברמן ששולט בחבריו למפלגה, המפלגה היא ליברמן, בוחריו מקרב העולים לדורותיהם מברית המועצות, אלה שעוד מאמינים בו, במנהיג. אחרון חביב, ח"כ
משה כחלון איש ליכוד לשעבר שהצליח בבחירות הקודמות לאגור כוח מכובד של עשרה מנדטים, הקדנציה שלו ולשל חבריו וחברותיו פקחה את עיני אזרחים רבים שהצביעו לו ועתה הוא נותר עם ארבעה מנדטים ששווים כמו עשרה או יותר. אלו ארבעה מושבים בכנסת שבגלל היותם לשון מאזניים אינם שונים מכל מספר אחר שקיבלו יתר השותפות לקואליציה עם הליכוד.
במילים אחרות מפלגה קטנה בקואליציה יש כוח רב יותר ממפלגת כחול לבן שיש לה שלושים וחמישה מנדטים. יהיו שיאמרו אין מה לעשות, זו השיטה הדמוקרטית של מדינות שנשענות על קואליציות ואופוזיציות. אכן משפט נכון, עובדה נוכחת שמלווה את ישראל למעלה משבעים שנה ואפילו עבדה לא רע בשלבי ההקמה, עם רמיסה של זכויות של עובדים בפרט ובני אדם בכלל. הייתה מפלגה שלטת שהיו לה די מנדטים להוביל, הרבה מעבר למפלגות אחרות. עם השנים התמונה התהפכה והליכוד עלה לשלטון, אך אף פעם לא הצליח לשחזר את מה שהיה והמשען של הליכוד על מפלגות חרדיות הלך והתגבר, מה שהוביל יותר חרדים להצביע להן למפלגות החרדיות.
ונחזור לימינו אנו, עם תום הקרבות בין המתמודדים מכל עבר, כעת אפשר להגדיר את המצב כהפסקת אש. נתניהו ירכיב כך או אחרת את הממשלה. תשומת הלב שלו תהיה אל התפתחות החקירה, השימוע המתוכנן שיגזול ממנו זמן ומחשבה. תשומת לב מיוחדת יאלץ ראש הממשלה להפנות אל שותפיו לקואליציה, האם הם מרוצים, מה הם מתכננים, בתחומי המשפט, החינוך והכלכלה. המצב היום של מתח בלתי פוסק, בין מערכת המשפט לכנסת חייב לעלות כעת על שולחן הדיונים וזהו תפקידו של ראש הממשלה להיות מבוגר אחראי, אך יש לו בעיה "קטנה", זו בדיוק אותה מערכת משפטית שגיבשה את כתב החשדות ותערוך לו בשלב כזה או אחר שימוע. ראש הממשלה, כאחד שיש לו משנה כלכלית סדורה, חייב להיות ער למה שעושה שר האוצר. השר הנמרץ שהציב בפניו את חוק דירה שלישית, את הקמת תאגיד השידור(בסופו של התהליך, כשנתניהו הבין את הטעות שעשה ארדן כשר התקשורת). שר האוצר המיועד, הוא פוליטיקאי חרוץ מאוד, אבל מישהו צריך לעקוב אחר החלטותיו.
אלה גם אלה רק מקצת הדאגות של ראש הממשלה בשדה הפוליטי, דאגות לא מבוטלות שיש למנהיג שתלוי במפלגות קטנות, כבר מתחילת הקדנציה שלו.
לכולם ברור במידה כזו אחרת שהממשלה הזאת לא תמלא את ימיה, אלא אם כל השותפים יגלו מידה מפתיעה של "נדיבות ורוחב לב" לראש הממשלה. לפיכך כדאי לנצל את הזמן והפעם לחרוג מהשגרה ולהכריז על "מצב חרום לדמוקרטיה". לברר לעומק את המשבר הנוכחי, שהוא הצטברות של שנים, של פעילות מסלימים מחויבות. את הבירור צריך לעשות בכנסת ישראל, תוך שיתוף פעולה של כל חברי הכנסת הנוכחיים וחברי כנסת מהעבר. יש דרכים רבות מאוד לעריכת דיונים אפקטיביים בקרב קהל רחב, כך למשל דיונים בשולחנות עגולים אפילו דיונים בוועדות הכנסת השונות (וכאלה לא חסרות). הכלל בדיונים הללו הוא שאין מנצח או מפסיד, אלה עמדה מתגבשת, מתעצבת. במילים אחרות, חורגים מההסכמות של קואליציה ואופוזיציה לדיון במשבר. כשעומר המשבר וסיבותיו יהיו ברורים לכולם יחל תהליך מציאות פתרונות וחלופות. כמובן בדיונים הללו חובה על המתדיינים לצרף אליהם ארגונים אזרחיים ומומחים בתחומי הממשל, החברה, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה, מוסר ומשפט.
כזכור במאמר הקודם דיברתי על ההזדמנות כעת של הימצאותן של שתי מפלגות גדולות בכנסת שזכו כל אחת בשלושים וחמישה מנדטים, לבצע את השינוי. ראשית על התארגנות "כחול לבן" לצקת תוכן אידיאולוגי וארגוני ולהפוך למפלגה של ממש ואז לגשת למלאכת האיחוד והאיחוי של פעילות משותפת, של מפלגות שמבינות שיש לפנינו משבר עמוק שיש להתמודד איתו.
זה מהלך ארוך וממושך שיכול להמשך יותר משנה, חייבים להתחיל איתו כאן ועכשיו. זה תהליך שיכול גם לרכך את המתח בתקופת הביניים.
לסיכום, מדינת ישראל בת השבעים וקצת היא מדינה חזקה דיה כדי להתבונן במראה, לדון לעומק במשבר הדמוקרטי ולמצוא פתרונות ראויים לתושבי ישראל. ואולי, אולי גם נמצא שיטה מקורית שמדינות אחרות תבקשנה לאמץ.