בג׳ונגל האנושי בו מתרחש המחזה של דניאל זהבי "עטלפים בלי כנפיים" נחשפים מצבים קשים בהם הרוע וההתנהלות האנושית נדמים כמו מוגזמים. אך לא היא. גם הבימוי הווירטואוזי של המחזאי והשחקן זהבי המביא כביכול לעולם הזוי - לא נולד מהאוויר. הכל קיים ושריר, ורק הגישה התיאטרלית הכה יצירתית עושה מכל זה מעדן תיאטרלי נדיר ביחודו.
חמישה שחקנים צעירים, כולם עם רקורד של לימודים בבתי הספר למשחק הטובים ביותר, ונסיון במשחק, חברו לממש את המחזה המדהים הכמו-סוריאליסטי, אך למעשה - אמיתי בהחלט. אלא רק שצירוף כל המצבים הקשים וההלחימה על ההישרדות של העניים בתוך תנאי החיים האכזריים וחסרי הרחמים מסביב, כל אלה יחדיו, מומחשים במשחק משובח ביותר, על במה מעוצבת בסגנון מינימליסטי אך מתגוון בידי השחקנים, תוך ציורם על חלקי התפאורה המשתנה. עיצוב שנוצר בידי השחקנית רבת הכשרונות
מאי סלע.
דניאל זהבי כילד, בן לתקווה, אותה מגלמת תהילה שדה-מויאל, מתאר חיים של אישה צעירה, אם חד-הורית לילד מקסים, שעל-פי תיאוריה את מגוריהם בחדר מדרגות, הם מכונים בפיה "הארמון", ואת הטיפוסים בהם הוא פוגש, היא מכנה בשמות תפקידם השייך לארמון כביכול. דניאל זהבי הוא הילד הקטן המספר לצופים את עולמו כפי שהוא רואה אותו, לפי הגדרת אמו. הוא שובה לב במשחקו, ומקרין כנות וחום טבול בתמימות ילדותית. שפתו אמיתית, ישירה, וחודרת ללב. זו אינה השפה העברית החדשה המכונה "רזה", ויש בה שנינות וקטעים של פיוט, שכה חסר אצל סופרים ומחזאים למיניהם.
מספר התושבים בישראל ב-1959 היה פי כמה ממה שהיה ב-1948 - שניים וחצי מיליון לעומת 600,000. כמעט כל בית בתל אביב שהיה לו לובי בגודל שיכול לאכלס משפחה - הפך לדירת מגורים. זה היה רק טבעי על-רקע המצב. ועל-רקע זה יש להבין את תאור מגורי הילד עם אמו, ועם שתי אחיותיו שנוספו לו מיחסי המין שנכפו עליה, כתאור ריאליסטי נוקב. כיצד הגיעו למצב זה? בכך מוכח כשרונו של המחזאי, שכה הייטיב לארוג את התפתחות הטרגדיה, וכיצד עזר הדמיון לחולל את השינוי הדרוש בתחושותיו של הילד. את אמו שנשאה באומץ ובנחישות את קשיי המצב, מגלמת באנושיות ובכנות החודרת ללב
מאי סלע. המצוקה אליה נקלעה והבן שנולד, כפו עליה למצוא מפלט בחדר מדרגות של בית מגורים בשכונת עוני.
את עוזי, הגובה את שכר הדירה מכל הבניינים השייכים לאמו, מגלם נפלא
איציק גבאי במשחק חד, נוקב ומשולב באכזריות ובחוסר התחשבות בזולת. רק לקראת סוף המחזה, עם מות אמו, הוא חושף את הסיבה לסבלו האישי מילדות - יחסה הקר אליו כל השנים, כמו הרבה הורים מהדור ההוא, מה שמסביר את התעלמותו מכל דבר אנושי וחם, והפיכתו למעין רובוט חסר רגשות. מלבד התיאבון המיני שגבה מהאישה הצעירה את הכמעט אונס שתבע ממנה בכל עת, כשהילד מקבל ממנה הסבר עם פירוש אחר למה שבאמת קרה.
רב הבעה
גבאי מפליא במשחקו עוד מאז שהיה סטודנט בסטודיו
יורם לוינשטיין, שם גילם בקטע מסלאח שבתי את הדמות בהצלחה ענקית. כך נבחר גם לגלם את דמותו של פיקאסו ב"הנשים של פיקאסו" בסמינר הקיבוצים. כשרונו מתבטא גם ביכולת התנועה, ששיתפה אותו בהופעות מחול שונות. שחקן רב הבעה ותכליתי, מגוון ורב הבעה.
הטקסט במחזה קצר, תמציתי וחודר, אינו חוזר על עצמו, כך שאסור להחמיץ ממנו ולו מילה. שלא כמו במחזות המחזאי המהולל שלנו (בכדי), בהם אותו משפט חוזר חמש פעמים, עד שהיה לסרה. מאידך-גיסא, כתיבתו של זהבי ראויה לציון, ועצם בימויו (שלמד בסמינר הקיבוצים לאחר לימודיו בניסן נתיב י-ם) מוכחים בבימוי המדויק, הצירוף הקצבי של כל הקטעים והסצינות, ובהופעת כמה שחקנים בכמה תפקידים בצורה מעולה.
כך
מאי סלע כילדה שהילד מאוהב בה, המדגימה יפה כיצד כיום מתנהלים יחסי האהבה בין בני הנוער. ובהמשך, היא האחות של הנער, שגדלה באמריקה אצל משפחה אומנה, במיבטא אמריקני מדויק; וכך גם
מאי סלע הן כישישה בעלת הבית. כך גם
שחר שלום מצוין הן כפקיד זוטר שעלה בדרגה והפך ממנהל אגף ההדברה בעיר - נושא שהיה מאניאקי לגמרי, לראש העיר. דרך המלווה בשחיתות ומהווה ביקורת על השלטון העירוני והתנהלותו.
המחזה מלווה בכמה שירים אותם כתבה ומלווה על הבמה בפסנתר
רוני רשף. נגינתה מאצילה חותם על העלילה, בצבע שהיא מכניסה בה ובאוירה הנוצרת. שם ההצגה מקבל הסבר בהמשך העלילה, והוא חלק מההגדרות הכביכול הזויות שהאם מתארת לילד, כדי שנפשו הרכה לא תיפגע. ההסבר לכך ממש מצמרר, ומבאר את הסיבה לשם המשונה להצגה, שמהותו ממש מקברית.יש בכל אלה ביקורת לשנאה הטוטאלית שחלק מהאנשים רוחשים לחיות באשר הן, והתאווה הבלתי מוגבלת להדברה, המביאה בכנפיה נזק גדול יותר.
בימוי מעולה, משחק כנה וכובש של הצגת "עטלפים בלי כנפיים" ב"תמונע" היוצאת מגדר הרגיל, שונה, מיוחדת ומרגשת. שאפו ליוצרים ולשחקנים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
