זהירות יש עיתונאים בסביבה

אל דאגה, אני מאמין בעיתונות ובהשפעה שלה על עיצוב סדר היום הציבורי. אבל לעומת זאת אני כן מודאג מכניסתם של רבים למקצוע, מבלי ללמוד ולו קצת את רזי המקצוע. אכן החוגים לתקשורת הולכים ומצטמצמים, רבים מהצעירים והצעירות, פונים לענפי התקשורת השרותיים, פרסום, שיווק ויחסי ציבור, ענפים שיש בהם פרנסה מובטחת.

ומה קורה בתחום העיתונאות, הסיקור, הדיווח, התחקיר והפרשנות? תחום בעייתי, למי שרוצה להתחיל את דרכו בענף. הסיבה המרכזית היא השכר הלא מפתה, אך לצידו הראשון, מעל לכל, אמון הציבור בתקשורת שהולך ודועך. צופים במהדורות חדשות, קוראים עיתונים, אפילו מנייר, ומאזינים לרדיו. אך בעיקר נותנים אמון ברשתות החברתיות ש"מוכרות" לכל אחד ואחת מאיתנו את מה שאנחנו רוצים לדעת.

מאין לקחתי את המשפט האחרון? ניתוח מהיר של העובדה שכל אחד בוחר את הקבוצה הווירטואלית שבו הוא רוצה להיות. הרשתות החברתיות בנויות על חברויות ו"לייקים". יש קידום בתשלום אבל עדיין אם קיבלתי חומר שאיני מעוניין בו אני יכול לדחוק אותו ולהתעלם ממנו. הרשת החברתית שאני חבר בה היא זו שאני מאמין לה. למשל קבוצת עניין ב"ווטסאפ", דף ה"פייסבוק", ב"טוויטר" ועוד. הטקסטים מהתקשורת המסורתית מעובדים ברשתות החברתיות על-פי משאת נפשם של החברות והחברים בקבוצות השונות וכך נוצרות מהדורות חדשות אינסופיות שהקשר בינם לבין העובדות הולך ומתרופף.

אל כל אלה נוספים העיתונאים החדשים, עיתונאים ותיקים שרוצים למצב את עצמם מחדש, ידוענים שרוצים להיכנס לתחום העיתונות, חברי כנסת שפרשו שמחפשים דרך חדשה ועוד. כאן גם המקום לשרטט את התופעה החדשה והיא היציאה מהארון. עיתונאים שמצהירים מהי עמדתם הפוליטית, יותר נכון, לאלו מפלגות הם שייכים. אני מדבר על העיתונאים שמצהירים שהם ימניים. הם לא מספרים לנו לאיזו מפלגה הם מצביעים אלא רק לעמדותיהם השייכות למחנה הימין. בצד השני של המפה, מחנה המרכז והשמאל אין כמעט עיתונאים שמצביעים על זהותם המפלגתית. בעניין זה חשוב לציין את תופעת ה"אתרוג" שבה עיתונאים, מתעלמים ממעשיו של פוליטיקאי כל עוד הולך בדרך המדינית ה"רצויה". תופעה נוספת שאולי לא מוכרת לציבור היא עיתונאים שנותרים נאמנים למקור שלהם, גם כאשר הם יודעים שמעשיו לא ראויים, כי הוא ספק המידע שלהם והם "חייבים לו" וזה כמובן לא קשור ל"ימין" או "שמאל".

שם וכותרת

העיתונאים מימין טוענים שרבים מחבריהם למקצוע, מאמינים בעקרונות של מחנה השמאל ולא מודים בכך ומטעים את הציבור. לטענת העיתונאים שיצאו מהארון טוב שעיתונאי יצהיר לאיזה מחנה הוא שייך כדי שהציבור יחליט האם לקבל את עמדתו או לא. העקרון של שקיפות הוא נכון וברור, אך אינו רלוונטי למי שבחר במקצוע העיתונות. העבודה העיתונאית מושתתת על חיפוש עובדות, תופעות, מידע לתיווך שלהם לציבור. מדובר בתיאור של מה אנחנו רואים, שומעים, מבינים תוך שמירה קפדנית על אתיקה מקצועית, הגינות ושכל ישר.

ברור שלכל עיתונאי יש ספריה פרטית, מידע שצבר במוחו במהלך השנים, אך הוא משתמש במידע על-פי הרלוונטיות שלו לסיפור. העיתונאי חייב להבין את עמדת כלל השחקנים בסיפור, את ה"רב מסגור", שלל המסגורים (multi framing) ולתת להם ביטוי כדי שאנחנו נבין את הסיפור החדשותי, הגם שהוא מורכב. החיים, מה לעשות, אינם שחור לבן ואינם בנויים משורה תחתונה וכותרות. אנחנו שהורגלנו במהלך השנים שלכל סיפור יש שם וכותרת ולכן קשה לנו לקבל סיפורים עיתונאיים מורכבים, אגב וזה מעניין, בניגוד להסכמה הגורפת לאהוב סרטים, סדרות, ספרים ובכלל שבהם העלילה מורכבת ומתפתלת.

עיתונאות טובה לטעמי היא העיתונאות שמגישה לנו סיפורים מלאים ולא מקוטעים ומבוזרים ולא בדוקים. ואיך נקשור את זה לעמדות של העיתונאים? עיתונאי שמצהיר על עצמו כעיתונאי של מחנה כזה או אחר, יתר על כן, כעיתונאי שתומך בפוליטיקאי כזה או אחר, אכן עושה פעולה של שקיפות אך מפסיד את האמינות בהרבה תחומי עניין שבהם הוא היה יכול לתרום. ברגע היציאה מהארון הרלוונטיות של המידע הופכת להיות מוטלת בספק, אפילו בקרב אנשי המחנה שלו. לצד אחד שרוצים לשמוע רק דברים טובים יש רבים שרוצים להבין גם מה חושב האחר. העיתונאי עם "הצבע המפלגתי", מאבד רבים אחרים שהיו יכולים ליהנות מהידע שלו.

ועוד הערה לעיתונאי המחנה הימני שיצאו מהארון, ראו איזה פלא, יש המון עיתונאים הגונים, שמצביעים בקלפי למפלגות לאומיות. בדיוק כמו שיש המון עיתונאים הגונים שמצביעים למפלגות מהמרכז שמאלה. העיתונאים, מי יותר ומי פחות רוצים להישאר רלוונטיים לכלל הציבור. הם לא רוצים לשרת מפלגה אחת. והערה נוספת לעיתונאי הימין שיצאו מהארון - אם העיתונות היא שמאלנית כפי שאתם מצהירים, איך זה קורה שמחנה הימין שומר על ייצוג כל כך גבוה בכנסת? איך זה קורה שראש הממשלה הוא ממחנה הימין? זה קורה כי העיתונות היא לא שמאלנית ולא ימנית, היא רדודה ושטחית בלי קשר. רדידות מדאיגה שתורמת לא מעט לבלבול של אזרחים בתחומים הכלכליים, החברתיים, הביטחוניים והמדיניים.

העיתונאים החדשים והישנים חדשים תורמים את שלהם לרדידות ולהפצה האינסופית של תעמולה שמציפה את הרשתות החברתיות. הבעיה היא לא השתייכות מפלגתית אלא רדידות שמאפיינת רבים מדי שכותבים ומשדרים בכלי התקשורת האינסופיים במדינת ישראל ובכלל. אז כפי שכתבתי בהתחלה אני מאמין בעיתונות ככלי מרכזי בקביעת סדר היום הציבורי, אך באותה הנשימה אני מציע ללמוד את המקצוע, להבין את מהותו ולהבין את ההשפעה ההרסנית של עיתונות מהסוג "כל אחד יכול להיות עיתונאי".