יותר משניתן ללמוד על מדיניות הממשלה בראשות ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בעקבות אירועי עמונה, ניתן ללמוד על טיבו של האיש שמתווה את דרכה, לעת עתה לפחות, וטיבם של יועציו.
לכאורה, בעקבות הצלחת הגירוש תוך מיגור המתנחלים, ניתן לחשוב, כי מדובר באישיות נחושה, לא מתפשרת ובעלת חזון, כזו המאפיינת מנהיג המסוגל להוביל את המדינה לעמידה בהצלחה באתגרים המורכבים הניצבים לפתחה.
אך מהתבוננות מעט יותר מעמיקה, בהכרח מגיעים למסקנה, כי הפינוי ה'מוצלח' של עמונה, היה לא יותר מהצגה המכוונת לציבור המצביעים הפוטנציאליים של מפלגת קדימה, אלו שהזדהותם עם המפלגה, טרם התבטאה בסקרים המחמיאים.
עוד שימשה ההצגה, מעין 'שליפת ציפורניים' למול מצביעי המחנה היריב, שקל לפגוע בו, להשניא אותו ולהבאיש את ריחו בעיני כלל הציבור הישראלי.
מניתוח עומק של האירועים עולה התמונה, כי הפינוי היה מהלך שתוכנן בקפידה ונבחר מראש על-ידי יועצי התדמית של ממלא-מקום ראש הממשלה, כדוגמת אייל ארד. אלו, בהבינם את טיבו החסר של הלקוח החדש שזה מכבר שכר את שירותם, השכילו לבחור במטרה קלה להשגה, בעלת פוטנציאל גבוה ביותר להשגת הצלחה מהירה וליצירת רושם של עמידה במבחנים קשים, לכאורה.
וכך אין להתפלא באשר לתמונות הקשות שעלו מן הפנוי. ההתרחשויות כולן, ללא יוצא מן הכלל, תאמו את ציפיות התדמיתנים. ההתכתשויות, האלימות הפיזית והברוטאליות המופרזת, הכל תוכנן בקפידה ונבע מהוראה מפורשת 'מלמעלה'. פינוי קשה ואלים המשלב דם, במיוחד של שוטרים, היה התוצר האולטימטיבי עבור היועצים. ככל שהתמונה היתה עגומה יותר, כך התעצם מוניטין המועמד הטרי לראשות הממשלה. אין ספק, מן הבחינה הזו, המטרה הושגה!
אין דרך אחרת להסביר את הברוטאליות והאטימות של הממשלה והמשטרה בביצוע הפינוי. אין כל היגיון שיכול להצדיק את הבהילות של ממשלת ישראל, להוציא לפועל פינוי מאחז קטן וכמעט לא-נודע לציבור הרחב, דווקא עכשיו, פחות מחודשיים לפני הבחירות, שממילא יעניקו גושפנקא ציבורית לממשלה שתיבחר לביצוע מהלכים שבהם תבחר.
אין היגיון אחר שיכול להצדיק זאת, בייחוד לאחר שהפלשתינים הוכיחו בבחירתם בחמאס, כי פניהם אינם להשלמה עם ישראל, אלא ההיפך מכך. במצב זה, מובן שביצוע מהלכי פינוי יזומים על-ידי ממשלת ישראל, ללא כל שינוי משמעותי לחיוב בצד הפלשתיני, הוא טעות טקטית.
זאת לאור התגברות ירי הקסאמים מרצועת עזה והניסיונות ההולכים ומתרבים לביצוע פיגועים. הדבר דומה למאבק בין שני יריבים, כאשר אחד מהם עושה וויתורים עוד בטרם החל המאבק. ברמה הפשוטה הזו, יש לדבר הסבר סביר אחד בלבד והוא - הפחדים והחששות של הצד המוותר מפני היריב ומחוסר יכולתו של הראשון להתמודד כראוי עם המצב שנוצר. על-כן, הוא בוחר בוויתורים יזומים, שבהחלט יפתיעו את יריבו אך דווקא יחזקו את המוטיבציה שלו להסלים את המאבק ולהגדיל את תביעותיו.
עתה, לאחר הגירוש מחבל עזה וצפון השומרון, בניגוד לתחזיות האופטימיות של הנוגעים בדבר, האתגרים בפניהם ניצבת ישראל נהיו קשים פי כמה מבחינה מדינית והדבר מצריך נקיטת צעדים מורכבים מול יריב עיקש, תוך עמידה איתנה בזירה הבינלאומית. מצב זה איננו פשוט כלל וכלל ומחייב שבראש ההנהגה הישראלית יעמוד אדם ראוי בעל כישורים מתאימים.
אלא שבמצב שנוצר, בהיעדרו של ראש הממשלה אריאל שרון, הופקדה ההנהגה בידי מי שהיה עד לא מכבר פוליטיקאי אפרורי, שבתקופה שונה בתכלית, הודבק לו התואר 'ממלא-מקום'. אומנם התואר עושה את שלו ומשנתמנה לראש הממשלה (בפועל), אכן צבר אהוד אולמרט קרדיטים מסוימים, אך הללו עדיין אינם נובעים ממדיניות ראויה שקידם.
אין אומנם ספק בכך, שהסקרים מחמיאים למפלגת קדימה ולעומד בראשה, אך חבורת היועצים-תדמיתנים, יודעת את האמת. הם מודעים לכך, שעד הבחירות על אולמרט להפגין מנהיגות בכל מחיר. הם יודעים שאם הלה ינסה להתמודד עם האתגרים הנכפים עלינו מבחוץ, כגון הטרור הפלשתיני, הוא עשוי להיכשל וכך להפיל את יציר כפיהם, בניין 'קדימה' כולו.
הם גם יודעים שיקשה עליו ביותר לעמוד באתגרים הפנימיים האמיתיים, כדוגמת מיגור הפשע המאורגן וכדומה. על-כן, הם יזמו אתגר מדומה שנכון יותר לכנותו כ"אין אתגר" בדמות פינוי עמונה, על-מנת להשיג ניצחון אינסטנט על לא כלום. ובדרך כמובן הכל כשר - דיכוי אלים ביותר של אזרחי המדינה, למענם ולטובתם הוא אמור היה לפעול.
חובתנו כנבחרי הציבור לעשות הכל שמציאות כזו לא תחזור על עצמה. אין ספק שהקמת ועדת חקירה, שהכנסת החליטה עליה, תבהיר לכל כי ניצחונות אינסטנט למיניהם, לא יהיו על גבם של אזרחי ישראל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
