אסון תלמידות "עין כרם" ליד אילת <span style='font-weight:normal;'>[1959]</span>

התלמידים ומלוויהם יצאו מירושלים לאילת ביום שני 19.10.1959. למחרת ביום שלישי 20 באוקטובר 1959 בשעת בוקר מוקדמת יצאו התלמידים ומלוויהם מאילת בכלי רכב לאזור עין נטפים וסביבתו שליד אילת כדי לטייל באזור. מרכז הטיול שאול דור, עם רעייתו אינקה דור, נשארו באילת.

בסביבות השעה 8 בבוקר ערכו התלמידים חניית הפסקה לארוחת בוקר ולשירותים. המקום שניבחר להפסקת ארוחת הבוקר על-ידי המדריכים או אחד מהם היה בסמוך לבונקר וסביבו שדה מוקשים. היה זה שטח צבאי האסור בכניסה. לא ברור לגמרי אם ידעו המדריכים כי מדובר בשטח צבאי. ייתכן שבמקום היה ניצב שלט "שטח צבאי" והמדריכים והתלמידים עברו על פניו ולא התייחסו אליו או לא שמו לב אליו.

סייר הטיול נתן אידלין, איש קיבוץ רבדים שהיה למעשה מורה הדרך בטיול, הסביר לתלמידים לאחר שירדו מהאוטובוס על הנוף בסביבה. קבוצה אחרת של תלמידים התפזרה בשטח ללקט צמחים. אחד ממדריכי הטיול, בן עמי שילוני עסק בהכנת והגשת ארוחת בוקר לתלמידים. הסייר נתן אידלין עזב, על-פי עדות, את התלמידים לרבע שעה כדי לתור את השטח בסביבה.

בהעדר שירותים מסודרים בשטח בו חנו התפזרו התלמידים לעשיית צרכיהם בשטח. מספר בנות ניגשו לשטח הבונקר הסמוך שהיה מוקף שקי חול מוסתר מעט כדי לעשות צרכיהם בצנעה. שטח הבונקר היה אומנם מגודר אבל לא בצורה הרמטית, אפילו דיי בשלומיאליות. ככל הידוע לא היו בחזית הבונקר שלטים המזהירים מסכנת מוקשים.

לפתע, אירעה התפוצצות אדירה. נשמע פיצוץ עז, וענן - עמוד אבק, היתמר במקום. אסתר אבידן, מזל קפילוטו ומזל לוי, שלוש תלמידות בית ספר, עלו על מוקש שיתכן שהיה מחובר למוקש נוסף. מזל לוי בת ה-16 הייתה מוטלת פצועה מרסיסי המוקש שותתת דם. שתי חברותיה אסתר אבידן ומזל קפילוטו, אף הן בנות 16 היו מכוסות במפולת שקי חול. חבריהן התלמידים וחיילים מבסיס צבאי סמוך הגיעו או הוזעקו למקום והחלו לחלץ האת תלמידות הלכודות.

דינה טישלר רעייתו של מנהל בית הספר זאב טישלר שיצאה לטיול על תקן חובשת, אל אף שלא הייתה חובשת מוסמכת, סיפרה בוועדת החקירה לבדיקת האסון כי התלמידה מזל לוי שהוצאה מהמקום האסון הייתה פצועה ובהכרה וכי הורתה להעבירה ברכב לאילת המרוחקת מספר קילומטרים ממקום האסון כי לא ידעה כי קרוב מאוד למקום האסון שכן בסיס צבאי בו היה רופא ואמבולנס.

מזל לוי נפטרה מפצעיה בדרך לבית החולים באילת או עם הגעתה אליו. לא מן הנמנע שהתלמידה איבדה דם רב בדרך לאילת ויתכן שלו הייתה מקבלות טיפול רפואי מהיר ומקצועי ניתן היה להציל את חייה. ראוי לבדוק מדוע מתה מזל לוי על-אף שהייתה בהכרה ודיברה. שתי חברותיה אסתר אבידן מזל קפילוטו שנלכדו-כוסו במפולת שקי החול של הבונקר, נפגעו קשה ביותר כתוצאה מפיצוץ המוקש וחולצו כנראה ללא רוח חיים או מתו זמן קצר לאחר התפוצצות המוקש.

בצהרי אותו יום (20.10.59) הועברו שלוש הגופות באמבולנס לירושלים. טיולם של התלמידים הופסק והם חזרו עוד באותו יום בשעת לילה מאוחרת לירושלים כדי להספיק להשתתף בהלווית חברותיהן. ההלוויה לשלוש התלמידות הייתה משותפת ונערכה למחרת (יום ד' 21.10.1959) והייתה קורעת לב.

מסע הלוויתן של השלוש יצא מבית החולים "אביחיל" במגרש הרוסים בירושלים. ועבר דרך הרחובות הראשיים של ירושלים. ליד שלושה הקברים הפתוחים בהר המנוחות בירושלים הספידו את התלמידות זאב טישלר מנהל בית הספר החקלאי עין כרם ושאול דור המרכז החינוכי של המוסד, שהיה אחראי על הטיול ואף יצא עם התלמידים לאילת עם רעייתו אינקה דור.

אסתר אבידן' תלמידת כתה שביעית' נולדה בעיר העתיקה בירושלים. דור חמישי בארץ מיוצאי המוגרבים. המשפחה התגוררה באזור שכונת קטמון. לדברי הוריה, כפי שסיפרו לסופר מעריב יהושע ביצור, שאפה להיות מדריכה חקלאית וציפתה בהתרגשות לקראת גיוסה לצה"ל.

מזל קפילוטו התגוררה אף באזור שכונת קטמון בשכנות לאסתר אבידן. השתיים היו חברות טובות. בלילה שלפני הטיול לנה אסתר בביתה של מזל קפילוטו. אביה של מזל קפילוטו היה פועל בעיריית ירושלים.

מזל לוי התגוררה עם משפחתה בדירת חדר וחצי בשכונת נחלת ציון. האב היה פועל בניין. הוריה רצו שתהיה אחות והיא רצתה לגדל פרחים והלכה לבית ספר חקלאי.

ימים ספורים לאחר האסון, מינה שר החקלאות דאז קדיש לוז (בית הספר החקלאי עין כרם היה שייך אז למשרד החקלאות) ועדה לחקירת נסיבות האסון. לראש הוועדה מונה השופט יוסף חריש (יו"ר) ועם חבריה נמנו ח"כ רחל צברי, סגן אלוף יוחנן סמואל, יועץ לענייני גדנ"ע במשרד הביטחון, יוסף דשבסקי מנהל בית הספר החקלאי, מאיר שפיה ויוסף אבירם מפקח במשרד החינוך.

בפני הוועדה הופיעו מארגני הטיול, מדריכים, אנשי צבא ותלמידים. כבר למחרת האסון יצאו העיתונים בכותרות כאילו התלמידות שנהרגו סירבו להישמע להוראת המדריך והוזהרו לא להיכנס לשטח בו היו המוקשים. הדבר נסמך על עדותם של המדריכים או לפחות חלקם, והדעה שרווחה מיד לאחר האסון בציבור כי התלמידות אחראיות למותן.

אולם כבר בישיבותיה הראשונות של ועדת החקירה לאחר שהמדריכים נחקרו כעדים בחקירת שתי וערב על-ידי חברי הוועדה, הופרכו טענות המדריכים כי הזהירו את התלמידות ובהמשך קבעה הוועדה כי דבריהם כאילו הזהירו את התלמידות לבל יכנסו לשטח הבונקר וכי התלמידות לא נשמעו להם, הם דברי כזב וכי הדבר נועד להסיר האחריות מהם ולהטיל את האחריות על התלמידות המסכנות שלא בצדק שאינן יכולות להגיב.

תלמידים שהשתתפו בטיול סיפרו כי לאחר האסון נצטוו "לא לדבר עם עיתונאים ולא לדבר על הנושא". בעיתונות דווח כי הנער ש.א שהשתתף בטיול גילה כי יומיים לאחר האסון קוימה בבית הספר שהיה פנימייה אסיפה כללית שבה נדרשו התלמידים שלא לדבר עם עיתונאים. רבים מהתלמידים שהעידו בוועדה השיבו ב"לא זוכר, לא יודע, לא שמעתי" עד כי בעיתון "דבר" מיום 18 בנובמבר 1959, בידיעה על דיוני ועדת החקירה מופיעה ככותרת לידיעה "תלמידות בית הספר החקלאי מתחמקות מלהעיד על האסון ליד אילת".

עיתון הצפה יוצא באותו יום (18.10.59) בכותרת דומה לכתבה על דיוני ועדת החקירה: "תלמידי בית הספר בעין כרם אינם זוכרים". בשלב מסוים שאל השופט חריש את אחת מהעדות התלמידות האם יש מישהו באולם שנוכחותו מפריעה לה להעיד והיא השיבה בשלילה. באולם דיוני הוועדה נכח בעת הדיונים מנהל בית הספר זאב טישלר שדחה את האשמות שהופנו כלפי בית הספר כאילו הורה לתלמידים לא לדבר על הנושא.

"הנהלת בית הספר נותנת לתלמידים את כל האפשרות להעיד על כל הידוע להם", אמר טישלר. גם התלמידה ג.ב., על-פי דיווחי העיתונות השיבה על כל השאלות בנוסח "לא זוכרת". לאחר שסיימה ג.ב עדותה ולאחר שעדה אחרת סיימה להעיד. נכנס לאולם בית המשפט העיתונאי נתן ברון (שנפטר לא מכבר) עם העדה ג.ב ומסר לשופט פתק בכתב ידה של ג.ב בו היא מביעה רצונה להעיד בדלתיים סגורות. הוכרזה הפסקה והעדה ג.ב הוזמנה ללשכת השופט שבה התכנסה הוועדה ושמעה את העדה ללא נוכחות קהל.

בין העדים שהופיעו בפני הוועדה, מנהל בית הספר, זאב טישלר והמרכז החינוכי של המוסד שאול דור שהודו בעדותם בוועדה כי לא קוימו תנאי הרישיון שנתן מטה הגדנ"ע לתלמידי בית הספר החקלאי בעין כרם לטיול באילת והסביבה. ובניגוד לדרישות הרישיון, לא היה מדריך הטיול בוגר קורס קציני רגלים ולא צורפו לטיול אחות או חובש מוסמך.

במהלך דיוני החקירה התברר כי מארגני וראשי הטיול לא התייצבו בהגיעם לאילת במטה "גוש אילת" לתיאום עם גורמי הצבא באזור כפי שדורש הנוהל. עוד התברר כי הנקודה בה חנו התלמידים ומדריכיהם אינה מצוינת ברישיון מסלול הטיול.

בין העדים בוועדת החקירה המדריך החברתי בן עמי שילוני וסייר הטיול נתן אידלין מרבדים. הם העידו כי שאול דור הודיע להם ברגע האחרון שהוא לא מצטרף למסלול ויישאר באילת.

עדה נוספת הייתה דינה טישלר אשתו של מנהל בית הספר החקלאי עין כרם זאב טישלר שיצאה על תקן חובשת. דינה טישלר סיפרה בעדותה שאינה חובשת מוסמכת והיא מודעת שיכולתה בעזרה ראשונה מוגבלת, לדבריה לא העלתה בדעתה, כי בטיול יהיו מקרים חמורים יותר מאלה המתרחשים בבית הספר. לטענתה רק מקריאה בעיתונים נודע לה כי לטיול בית ספר היה חובה לצרף חובש מוסמך.

עדה נוספת בוועדת החקירה הייתה אינקה דור (לימים פרופ' אמריטוס) חוקרת אצות באוניברסיטת העברית בירושלים) רעייתו של מרכז הטיול שאול דור שיצאה לטיול על תקן חובשת. אף היא העידה כי אינה חובשת מוסמכת.

כן העידו בוועדה מפקד צבאי של מרחב אילת שסיפר כי במקום האסון הוצבו שלטי אזהרה. חברי ועדת החקירה סיירו במקום האסון ליד אילת לעמוד מקרוב אחר תנאי המקום והשילוט.

ביוני 1960 הגיש השופט יוסף חריש, יו"ר הוועדה לחקר אסון אילת, את דוח מסקנות הוועדה לשר החקלאות. הוועדה קובעת במסקנותיה כי רשלנות נפשעת ואדישות מצד המתכננים והמבצעים של הטיול הם הגורמים העיקריים לאסון ולהרג שלוש התלמידות. וכי "הטיול תוכנן ובוצע מתוך חוסר אחריות גמור".

הדוח מותח ביקורת על התנהגות בית ספר, הנהלתו, מוריו ומדריכיו על שלא הכשירו את התלמידים היוצאים לטיול לקראת הצפוי להם.

דוח ועדת החקירה קובע כי תנאי הרישיון שניתן לבית הספר עין כרם לקיום הטיול לאילת מטעם הגדנ"ע לא קויימו: מדריך הטיול אינו בוגר קורס קציני חיל רגלים כננדרש בתנאי הרישיון. לא צורף לטיול חובש מוסמך ומארגני הטיול לא התייצבו לתיאום מוקדם עם מטה גוש אילת.

דוח מסקנות החקירה קובע כי תנאי הרישיון שניתן לבית הספר לא קוימו. כך למשל, בניגוד לתנאי הרישיון לא התייצבו מארגני הטיול בפני מפקדת הגוש לפני התחלת הטיול לשם תיאום ולא צירפו חובש מוסמך.

הדוח מגדיר את עדויות מדריכים או נילווים אחרים לטיול שטענו שהזהירו את התלמידים מלהכנס לשטח האסון כדברי כזב.

הדוח לא מנקה את שלטונות הביטחון באחריות חלקית לאסון על שלא גידר כראוי את שטח המוקשים בצורה כזו שלא הייתה מאפשרת כניסת מטיילים ועל כך שחזית הבונקר לא שולט בשלטים ברורים המזהירים מפני מוקשים.

למרות הדוח החמור, כמעט ולא ננקטו צעדים משמעתיים או משפטיים נגד מארגני הטיול ומבצעיו. סמנכ"ל משרד החקלאות עשהאל בן דוד אמר לאחר פרסום מסקנות הוועדה לעיתונאים (כך לפחות על-פי העיתונות) כי הדוח לא המליץ על נקיטת צעדים משמעתיים כלפי מארגני הטיול.

ככל הידוע לפחות נגד אדם אחד ננקטו צעדים. זהו שאול דור מרכז ואחראי הטיול. עונשו, על-פי המופיע בעיתון מעריב, שלא יוכל לעסוק יותר בהדרכה (הוא היה המרכז החינוכי של המוסד). לעומת זאת יוכל להיות מורה. עונש לא כל כך ברור. ייתכן שהכוונה שלא יוכל לשמש יותר המרכז החינוכי של בית הספר.

חשוב להדגיש, כתבה זו היא כתבת אזכור לאירוע שהיה לפני 60 שנים ורק מעטים יודעים על-אודותיו. אין היא מתיימרת אחרי 60 שנים לקבוע מי אשם ומי לא אשם ומה בדיוק קרה בשטח. היא מסתמכת על דברי הנאמר בוועדת החקירה שתיארה את הפרשה והתרחשותה הכואבת והמקוממת. מעניין אם מונצחות התלמידות ההרוגות בבית הספר החקלאי עין כרם.

אגב פרט מעניין: כמעט חודש בדיוק, לפני אסון התלמידות מעין כרם, במוצאי שבת ב-19 בספטמבר 1959, עלו על מוקש באותו מקום בערך בו אירע האסון שני תיירים. הלן מיצלס בת 23 מנו-יורק וצרלס איווד בן 25 מלונדון, ונפצעו קשה.