כשהייתי ילד שמעתי סיפור שלא יצא לי מהראש. התארחו בביתנו קרובי משפחה - פליטי המלחמה שהגיעו זה עתה לארץ מברית-המועצות. לא נודע לי מאיזו מועצה באו. לפני שנים, בימי שלטון הצארים, כך סיפר איש זקן ביניהם, היה אצלם בעיירה, מלשין (מויסר) ארור - שמו סמרקוביץ'. בנעוריו היה תלמיד חכם שהתמיד ימים ולילות, לילות כימים. לימים ביקשו להשיאו לבתו של 'בעל-בית' בעיר הגדולה הסמוכה והביאוהו אל פרנסי הקהילה. הנערה צפתה בהם מחלונה. כשהוכנס האברך לחדר והציג עצמו לפני הנוכחים אסף רב העיר את כנף מעילו והסב פניו לקיר. בסופו של יום דחתה הנערה את ידו. כשחזר הבחור לחדרו שבר צלחות במטבח, הפך את ארון הספרים, חתך את רצועות התפילין, לבש את מעילו המגוהץ ונעלם מעבר לאופק.
הלוואי שהיה נעלם. חלפו כמה שנים והוא נתגלה בעיר כידידם ובן-לוויתם, של 'הנסיכים' קרובי משפחה רחוקים של פילגש אחת הצארים. האיש מתמיד ימים ולילות בבתי מרזח, בבקרים סוחט דמי חסות מבעלי חנויות, דוכנים ועסקים של יהודים, ומאיים על הקהילה בהפצת עלילות. מעת לעת הייתה המשטרה מתנפלת על רובע היהודים, הורסת ומשמידה בדרכה רכוש וציוד, מחפשת חשודים ועריקים שלא היו. בעקבותיה הופיע בן נעוות המרדות צוהל ומתמוגג. גוג ומגוג. החיים השתבשו והלכו, נעשו קשים מנשוא. אם חלפת על פניו של גוי ברחוב והוא לא בעט בך - סימן שהיה שיכור כלוט או שהתבלבל... ככל שנחתו הצרות והתרבו הייסורים גברה שמחתו של בכור-השטן הזה.
כבר נודע שיזם שנים או שלושה מעשי אונס קבוצתיים. אחד האברכים שהאשימו באונס אחותו נעלם לפני המשפט וגופתו צפה בנהר. והנה נמסר לפרנסי הקהילה מפי 'הנסיכים' כי האברך שלהם לא ינום, לא יישן ולא ישקוט עד שתוחזר לו ארוסתו. אלא שאותה נערה אומללה מעולם לא התארסה... כשחזר והופיע ה'אברך' בעיר בקרב מרעיו ה'נסיכים', אזרה משפחת בעלהבית המבועתת עוז והבריחה את הבת ובעלה לאמריקה. - שיחזירו אותה ויסובבו את גלגל ההיסטוריה אחורנית, הצטחק המנוול. מי שיכול לעצור שמש בגבעון דום יכול לסובב אותה גם בשבילי. מי שיכול לעשות זאת, מסוגל לשלוח קללה שתחסל אותך, הגיבו חבריו הגויים. פניו התפוחים נעשו מעוותים ומרושעים עוד יותר.
עתה הקיף עצמו בשומרי ראש שחצנים ומשולחי רסן, החל משלח את המשטרה בעקבות פרנסי העיר בטענה שהם מתנכלים לו, מתכננים לשחוט אותו לפני פסח מטעמי הדת. בתוך הקהילה עלו קולות מלחשים שיש לשים קץ לפרשת המלשין. כמה מהצעירים חמומי המוח ביקשו להביא כנופיה של שודדים מעיר רחוקה כדי שתחטוף את המלשין ותשים קץ לחייו. היו שהחלו לעסוק במגביות לשם כך. הגיעו הדברים לאוזני הרב הנכבד, כך סופר, והוא שם להם קץ בדרשתו בבית הכנסת. זה היה בשבת שלפני חנוכה ועסקו בה באחים בני ישראל ובמכירת יוסף. לא יקום ולא יהיה, זעק הרב והטיח אגרוף רועד בדוכנו. לא כל עוד אנוכי רב העיר. הפרנסים הניעו בראשם בשתיקה. זה יהיה פתח למלחמת גוג ומגוג. נודע שהמלשין כבר הזהיר את המשטרה שהיהודים מתנכלים לו והם מתכננים לשים קץ לחייו בדרכים שונות ומשונות.
הכסף שנאסף עבור השודדים נתרם לקרן של הכנסת-כלה והיטיב עם כמה אלמנות ויתומות שחיו בשולי הדרך והמתינו שנים לישועה. סכום כסף גדול נשלח לרב מאמריקה שם התגוררה אותה 'ארוסה'. המשפחה באמריקה הציעה לשלוח קבוצת מרצחים מסיציליה כדי לטפל במלשין. אלא שהרב הטיל איסור חמור והמעשה נמנע. הכסף שנשלח הועבר לקרן הכנסת כלה. המלשין הצהיר שוב ושוב שלא ישקוט, לא ינוח ולא יידום עד שתושב אליו 'ארוסתו' מאמריקה. שוב נשלח לפרנסי העיר סכום כסף כדי לחסל את המלשין. הפעם הייתה זו משפחתה של נערה שנאנסה ואחיה נרצח. משפחה זו בנתה לעצמה חיים חדשים באנגליה. אלא שהרב עמד בתקיפות על דעתו והכסף, בהסכמת המשפחה, הופקד בבית היתומים של הקהילה.
חולה אנוש
חלפו על הקהילה שנים נוראות עד שכמעט התפוררה. משפחותיה עזבו לערים רחוקות, לארצות זרות וכמה הגיעו לארץ-ישראל. כזה כוחו של יהודי צורר יהודים. יום אחד, במפתיע, הצורר מת. הוא השתעל בחוזקה בקרב חבריו במסבאה, הקיא את יינו ונדם. עלה חשש שהורעל וגופתו נלקחה לבדיקה. מיד נשלחה המשטרה לשים מצור על בתי הפרנסים והרב, והמתינה שם לאות. בשולי העיר נאספו בני-בליעל וצחצחו נשקם לפרעות בישראל. עננים שחורים של עופרת ואפר ירדו על הרובע היהודי שהסתגר מאחורי בריח. בתי הכנסת נתמלאו קינה והפרוכת הוסרה מעל ארונות הקודש. הרב עמד להכריז על תענית.
באותו לילה נמצאה צוואתו של האיש והובאה אל הרב. בני משפחת הצורר, יהודים מוכים, מרי נפש מעוכלת, פנו אל השלטונות והצהירו כי המלשין ציפה למותו שכן היה חולה-אנוש יורק דם. הופיע גם הרופא והעיד על-כך לפני השופט. הקהילה ניצלה.
צוואתו של המלשין עוררה תדהמה: "מזה זמן ידוע לי שאני גווע", כתב הרשע, "ואני מחפש דרכים לחזור בתשובה. יודע אני שאיש מכם לא יסלח לי בעולם הזה. דיני כמו נחרץ ואין לי הצלה ומפלט. את הדין הזה מקבל אני על עצמי בהרכנת ראש, במלוא הענווה. מבקש אני מכם שייעשו בי כמה מעשים אשר יכשירו אותי לעמוד לפני בוראי, להתחנן בבקשת סליחה ומחילה.
ראשית יחבטו היהודים בגופתי ויעבירוני בכף הקלע של העולם הזה, יקרעו את בשרי לגזרים וימשיכו לחבוט עד שניתן יהיה להמליחו ולהכשירו. בהמשך יקצצו וייצלו את כפות רגלי וידי כי הן כלי המשחית שבצעו את התועבות. לבסוף יפרידו את חלקי גופי, הזרועות, הראש, הרגלים ויפרקו אותי כשור באטליז. רק אחר-כך יקברוני - לא בבית קברות קדוש של יהודים כי איני ראוי לשכון בתוכו. אלא יקברוני מחוץ לגדר, בתוך האשפה והזבל, כאחד הממזרים בעלי התאווה והתועבה...". וכן הלאה.
תרועה של שמחה וצהלה התנגנה בבית המדרש בשעה שהוקראה הצוואה. פורים-שפיל. נעשה ונשמע, צעקו הפרנסים, בעלי הבתים, הסוחרים, העגלונים והסבלים. במהרה התארגנה כל העיר למסע הלוויה מפואר, מלא זיקוקין ורוח עליצות, פורקן והצלה. אם דעתו של המלשין, בכור-שטן, שכמות נכבדה של ביזוי בעולם הזה, לפני קבורתו, תועיל להצלתו בעולם הבא, מדוע שאנחנו, באי העולם-הזה, לא נקל עליו במילוי צוואתו ככתבה וכלשונה? השאלה צפה בכל בית יהודי והתשובה הייתה ברורה.
אלא שהרב התעקש וסרב לכבד את צוואת הארור. נכנסו אצלו פרנסי העיר והשתדלו למען הצוואה, באו בעלי הבתים, התקבצו תמימים שנאזקו בתורה וכולם יצרו גוש המוני גדול שצר על בית-הרב, מבקש לחלץ ממנו הסכמה לקיים את הצוואה. הרב מסביר בלשון יום-יום לסבלים, לסוחרים ולקשיי יום. הרב מסביר בלשון קודש לתלמידי החכמים, לבטלני בית המדרש ובתי הכנסת, הרב מסביר בלשון ענווים לבעלי הבתים ולפרנסים. העגלה הכבדה שנועדה להסיע את בני העיר במדרון החלקלק אל הפורקן, ההצלה והנקמה חורקת וממאנת לנוע. הרב שצם מחוויר ומתעלף מתחת לגלגליה. הרבנית כבר מקבצת בתרכוס את בלואי סחבות ביתה כדי לצאת עם בעלה לגלות במרחקים.
לבסוף הוכרעה העיר, בלב כבד ועוין נסוגים בניה מול נחישותו העצומה של הרב. מתהומות אמריקה מגיעה זעקתה של ה'ארוסה': "אנא כבדו את פסק-דינו של הרב הקדוש, אני מתחננת.
מתקיימת הלוויה צנועה בשולי בית הקברות והרב מגייס מניין של חברא-קדישא זועם המקיים את מצוותו של ישראל ושל אבות אבותינו בכל הדורות שחלפו ויחלפו.
שלם וכמעט בריא
יומיים חלפו ובבוקר הוקף אזור בית הקברות באנשי משטרה, פרשי צבא אטומים רכובים על סוסים. עשרות שוטרי חרש פולשים לבתיהם של הרב ופרנסי העיר ושולפים את הגברים כעכברים מחוריהם. הרב והפרנסים מושלכים לתוך מרתפי העינויים של הקוזקים המגחכים. אנשי-קשר גויים כבר מתרוצצים בחוצות, מפלסים דרכם אל הפריצים והשרים בעלי ההשפעה במחוז. שמועות מבהילות מרחפות באוויר, מיד יערך פוגרום בחסות הצבא והמשטרה, תחוסל מושבת הצרעות בעיר, רכושם של היהודים יוחרם.
הרב והפרנסים נצטווו לאתר מיד את קברו של המלשין ולאחר שעשו זאת נתבקשו אנשי חברא-קדישא לחפור את האדמה, לשלוף את הארון. מרחוק נראו גדודי פורעים צובאים על העיר ואותה עננה שחורה ומוכרת של עפר ועפר כבר רבצה על הגגות. הרב נאנח ומתפלל לישועה.
הארון נשלף וכמה שוטרים קרבו אליו מוליכים איתם רופא צבאי לבוש שחורים חמוש בארגז כלי משחית. נגרים באו והתיקו את מכסה הארון, שמטו אותו בגסות. הגווייה נחשפה ועוררה תימהון עצום בלב הגויים הצופים שצבאו סביב. הרב והפרנסים עצמו את עיניהם, ממתינים שלטף מהלומות קטלניות. שלם וכמעט בריא, צעק הרופא שבדק את הגווייה.
שר המשטרה קרב בצעדים קטנים אל הבור, התבונן בשתיקה מפוספסת. ירק הצידה ויצא בדחיפות למשרדו. קצין המשטרה שחקר את הרב והפרנסים, סוכנם הנסתר של אנ"ש, גיחך לתוך שפמו העבות והפטיר באוזנו של הרב ההמום, 'מראה כזה לא רואים כל יום בחיים שלי - ניצלתם'. הוא הושיט לרב מעטפת ניר מהדורת ובתוכה מכתב נוטריוני. הרב נטל את הניר, הרכיב משקפי קריאה על עיניו, אצבעותיו הרועדות מיששו את הניר שרחש כמו נמלים רעבתניות. היה זה מכתבו של המלשין אל שלטונות העיר ו'הנסיכים' המכובדים.
... היהודים, אתם תיווכחו, יקרעו את בשרי לגזרים לאחר מותי, יתקעו בי סכינים של נקמה, יתעללו בגופתי, ישפילו את זכרי עד עפר, יבתקו את ראשי, יעקרו את עיני, יקצצו את כפות ידי ורגלי, יקברו אותי מחוץ לבית-הקברות, במקום של סחי ואשפה מפני שהייתי משרת נאמן של השלטונות ככל אזרח נאמן לארצו...
- דבר מכל זה לא התרחש, לחש הרב. נכשלתם, צהל איש המשטרה והורה לאנשיו לפזר את הצבא האזרחי והפרחחים שהתאספו בשוליים. המלשין הזה, אמר המספר, היה, לדברי סבי - דודו מצד אמו. והוא אמר, הסיפור הזה חוזר על עצמו בכל דור והוא עלול לבתק כל משפחה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
