הדיונים בשאלת ההחלטה בדבר הצטיידות במערכת "כיפת ברזל" נמשכים כבר למעלה מ-10 שנים, וחרף העובדה שישראל הצטיידה כבר בעשרות מערכות ומאות רבות של טילים, היא נמשכת עד עצם ימים אלה. דומני שהסיבה העיקרית לויכוח "האינסופי" הנמשך היא אותה סיבה שבגינה נמשכים אצלנו דיונים על חלוקת הארץ, מהותה של מדינה יהודית, היחס ליורדים או תפקיד הציונות, כבר 100 שנים ויותר. בדמוקרטיה יש רק שתי דרכים להגיע להכרעה חד ערכית המגדירה הצלחה: קונצנזוס מלא, או מבחני אימות.
כאשר הכרעת רוב דמוקרטי מתקבלת פה-אחד או כמעט פה-אחד, התמונה ברורה, בין אם היא צודקת במונחים היסטוריים ובין אם לא - ההכרעה היא הכרעה. לחלופין, נבחנת החלטה נוכח יעדים מוגדרים היטב, שאותם היא מכוונת להשיג. היעד מוגדר במונחי תוצרים ברי-מדידה
1 ומשך זמן (שהוא תמיד בר מדידה). יעד כזה ניתן תמיד במונחי התוצר והזמן, שעמידה בשניהם מגדירה הצלחה מלאה ועמידה באחד מהם הצלחה חלקית.
כאשר באים לדון בשאלת מוצר צבאי כ"כיפת-ברזל", מבחנים אלה רלוונטיים לדיון, אבל רק ברמת המוצר, לא ברמת השאלה הרחבה יותר, שאלת האסטרטגיה של הביטחון הלאומי. מנקודת מבט זו המבחן צר-האופק הוא האם המוצר פוגע בטילי האויב ומחסלם בהסתברות הנדרשת, האם עלותו עומדת בתחשיב המקורי שנצפה לה בתכנון האם הגיע לבשלות מבצעית במועד החזוי והאם לאחר שהגיע הפתרון לבשלות מבצעית, הוא עדיין הפתרון האופטימלי למדינת ישראל במונחי עלות-תועלת. בניירת תכנון טובה, חייבות להיות הערכות מוקדמות לכל השאלות הללו, ומולן ניתן לשפוט את ממצאי הביצוע ההולכים ומצטברים עם התמשכות השימוש.
האמת היא שכל הדיונים הציבוריים בנושא אינם יורדים לרזולוציה זו, מיעוטם בגלל שיקולי סודיות של ביטחון שדה או סודיות טכנית-מסחרית ורובם מפני שנתונים אלה פשוט אינם זמינים לכל דיכפין. מטבע הדברים סוטה הדיון מניתוח השוואתי כמותי של תוצאות להערכות המוקדמות, ומשום כך הופך לבתי רלוונטי בעליל. במקום עובדות ונתונים, אנו עוסקים בשאלה "מי אמר מה". ואז, הופך הדיון משאלה ברת-השוואה, לתחושות בטן. כלומר, מי מומחה גדול ממי וכמה מומחים "גדולים" תומכים או מתנגדים לדעה שבגינה חזרנו לדון בנושא הנדוש.
"כיפת ברזל" היא מערכת נשק חדשה יחסית בארסנל הצבאי של ישראל ומדינות אחרות. לרוב המדינות בעולם אין מערכות כאלה וחלק גדול מהן גם אינו סבור שהוא זקוק להן. זו תופעה מעניינת, משום שרוב מערכות הנשק בהן מצטיידים צבאות - רובים, תותחים, טנקים, מטוסים, טילים, מסוקים ספינות ועוד - כלל אינם עומדים לדיון הם "מוסכמים" גם כשהפתרון הנומינלי אינו זהה. להערכתי, הסיבה היא שמערכת המושגים הצבאית, שהיא שמרנית ביותר ואינה נוטה ליטול סיכונים של הסתמכות על ציוד חדש מחשש להתבדות ברגעים קריטיים של ניהול הקרב, מחכה למדינה שתעז לחדש, תיקח על עצמה את סיכון הוכחת הקונספט ואם תיכשל, תהיה היא ל"שוטה הכפר הגלובלי". ככול שמערכת נשק ייחודית וייעודית יותר, שיקול זה קרדינלי .
מבחינה זו ישראל היא מדינת-חדשנות גם בתחום הצבאי. "כיפת ברזל" היא אחת הדוגמאות לכך. השימוש במערכות מזל"טים ומל"טים (המכונות כיום כטב"מים או כמ"מים)
2 - למטרות סיור ומודיעין או למטרות תקיפה, הן דוגמה משמעותיות נוספות.
3 יכולת טכנולוגית, אינה חייבת בהכרח למצוא ביטוי דווקא במערכות נשק וכאן חוזר הדיון לשאלת סוללות "כיפת ברזל" וערכן.
בשיקולי הצטיידות מעדיפים צבאות לספק פתרונות יעודיים לצרכים מבצעיים מוגדרים. מקובל לחשוב שכך מושג המענה האופטימלי לצורך. גישה כזו מחייבת מגוון גדול יותר של אמצעים שלרוב מחירם הכולל גבוה יותר בהצטיידות ובעלות "אורך החיים" של המוצר. במילים אחרות, היא מגדילה את הוצאות הביטחון.
4 צבאות הנתונים לאילוצים תקציביים קשים, מעדיפים תדיר להצטייד במערכות רב שימושיות שניתן לתת באמצעותן מענים מבצעיים מגוונים, גם אם לא תמיד אופטימליים, לצורך המבצעי. במקרה של "כיפת ברזל", עשוי השיקול המדיני להיות חשוב יותר בסולם שיקולי ההצטיידות הכוללים.
נתקלתי לאחרונה בשני מאמרים שראו אור באתר מרכז בס"א
5 שליד אוניברסיטת בר-אילן. שניהם עוסקים בהחלטה על הצטיידות במערכות "כיפת ברזל" - בעד ונגד. יסוד הויכוח נמצא במשפטים הבאים של הכותבים:
שי שבתאי - "שר הביטחון
עמיר פרץ, ראש מו"פ
דני גולד ואחרים-היו אנשי חזון שגברו על שמרנות אנשי מערכת הביטחון וכפו עליה את הפיתוח וההפעלה המבצעית המוצלחים... (אך) מבליע את עצם קיומו של סימן שאלה אסטרטגי עמוק על שילוב המערכת בתורת הביטחון הלאומי".
עוזי רובין - "האסטרטגיה ששבתאי מציע אינה...חידוש, והיא הועלתה על-ידי בכירי צה"ל כבר לפני עשרות שנים, נדונה בהרחבה ונדחתה - הן ביחס לחץ והן בהקשר של "כיפת ברזל". קביעתו של שבתאי כי הדרג המדיני בישראל בחר באסטרטגיה של הכלה ("הימנעות") ללא דיון אמיתי וללא הכרעה בדילמה האסטרטגית אינה תואמת את העובדות." מכאן ממשיך עוזי רובין ומביא עוד נתונים ומידע על דיונים ברמות שונות של מערכת הביטחון, בכללם כאלה שבהם השתתפו רמטכ"לים לשעבר כרבין וברק בתפקידי שרים, ומחזק את קביעתו הנ"ל.
לטעמי, משני הדיונים גם יחד נעלמת חלקה של הממשלה בקביעת מדיניות הביטחון הלאומית, שממנה, אמורים להיגזר סדר הכוחות, ההצטיידות מטרות המלחמה וסדרי הביטחון השוטף. אם יש לקונה בהחלטות בעניין "כיפת ברזל" ומערכות הגנה טיליות אחרות, אעל-פי שאני מבחין בין איום טרור לאיום אסטרטגי, היא נמצאת ובגדול בנקודה זו.
אימוץ רחב של הגישה היעודית מחייב את ישראל לחשוב על הגדלת נתח תקציב הביטחון בתל"ג ומוביל לצורך דחוף בהאצת צמיחת המשק להגדלת המקורות ומיזעור הפגיעה בצרכים חיוניים אחרים. בהיותה נדירה בשוק האמל"ח העולמי, עשויה "כיפת ברזל" לשרת גם צבאות אחרים הניצבים מול מציאות מבצעית דומה לזו של ישראל וניתן לחשוב על ייצוא מבוקר של המערכת אחד היתרונות הנלווים להצטיידות בה.
6 מערכות מסוגו של "החץ", אינן שכיחות בעולם ואם הן מצויות הן אינן מתאימות לישראל או אינן זמינות לה. החץ כמערכת הגנה נגד טילים בליסטיים ארוכי טווח בעלי ראש חץ קונבנציונאלי הוא סיפור אחד (אפשרי ומעשי בתנאים של א-סימטריה הקיימת בין ישראל לאויביה המוכרים) אולם מול טילים בעלי ראש לא קונבנציונאלי סיפור לגמרי אחר. "כיפת ברזל" איננה שאלה אסטרטגית, אלא אופרטיבית-טקטית. תפקידה מול עזה או סוריה (לפחות לפי שעה) שונה לגמרי מזה שמול לבנון וחיזבאללה.
לישראל עניין אסטרטגי מדיני לשמור את הניתוק הקיים בין עזה לרשות הפלשתינית שחולל שרון במחיר יקר מאוד. עניין זה מתגבר שוב בעקבות חילופי הממשל בארה"ב. תכלית זו משרתת "כיפת ברזל" שירות חשוב ותהיה חשובה עוד יותר אם יחולו שינויים בגבול המזרחי (ירדן) או לאורך גבול רמת הגולן עם סוריה, על-רקע התבססות כוחות תת-מדינתיים וכן גם מול הים התיכון, על-רקע גלישה אירנית למרחב זה.
"עובי" שכבת ההגנה הישראלית ב"ימי שלום" היה ונותר דק, כפי שהיה ערב מלחמות יום הכיפורים וששת הימים - ישראל היא מדינה הנשענת על צבא מילואים ומגיעה למלוא יכולתה האסטרטגית רק כשלושה - ארבעה ימים אחרי פרוץ הקרבות. מאידך גיסה, כתפיסה אסטרטגית נמנעת ישראל ממלחמות מנע או מתקפה מקדימה, משיקולים פוליטיים בינלאומיים. מצב זה אינו עתיד להשתנות בשנים הקרובות. כשהאיום הופך אסטרטגי, חייבת התגובה הישראלית להינתן במרחב האסטרטגי. להערכתי, "כיפת ברזל" נועדה להגנת העורף בתקופה של מב"מ.
7 במלחמה תפקידה לשחרר חלקית כוחות אחרים לשלבי הפתיחה בהם מבקשת ישראל להגיע לריכוז כוחות מירבי במספר חזיתות לשם יצירת תנאי פתיחה עם הישגים התחלתיים מירביים. במילים אחרות: תפקידה של מערכת "כיפת ברזל" הוא לאפשר לישראל לנהל מלחמות התשה קצרות מול אירגוני טרור, מבלי שאלה ישבשו את סדרי החיים יתר על המידה או יאלצו את הממשלה לצאת למערכה כוללת בעיתוי שנבחר ע"י אחרים. מבחינה אסטרטגית, שום מערכת הגנה טקטית אינה מהווה פתרון מספיק. הפתרון האסטרטגי הנכון לישראל, בגלל נחיתותה הגאוגרפית, הוא אזורים מפורזים דוגמת סיני לאורך כל גבולותיה, ויכולת מכה קשה מרחוק, באמצעות טילים מטוסי תקיפה וכטמ"מים תוקפים מסוגים שונים בשילוב עם מערכות הגנה ושיבוש אלקטרוניות.
מימוש מודל שונה של "כיפת ברזל" נדון בעבר גם באמצעים טכנולוגיים אחרים - לייזר, קינטי ועוד, אבל אלו בשלו לפי שעה רק בחלקם. נראה ש"כיפת ברזל", בהצטיידות ובהגדרת יישום מוגבלת לפי האמור לעיל, איננה שגיאה ואיננה מהווה פטור לצה"ל משימור והמשך פיתוח של היכולת ההתקפית; ההפך הוא הנכון. נותרת בעינה השאלה של היקפי המשאבים הזמינים לכל "הטובין" הללו. כאן מתערב גורם מרכזי נוסף בשיקולי עיצוב המענים לסוגיות הביטחון הלאומי - הכלכלה! אם רוצה ישראל לעמוד בכל המטרות והצרכים שהולכים וגדלים, עליה לבנות כלכלה "אדירה", ברמת תל"ג שנתי לנפש של כ-65,000 דולר!
והפעם - נייר לקמוס, חילוץ, התנכלות ובושה 
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
