על ראש הבנט בוערת הכיפה

נפתלי בנט גנב. גנב? תתהו מיד, ואשיב: בהחלט, גונב דעת, סוג של גניבה. וכדי שאחרי הבחירות לא תוכלו לומר "אבל לא ידענו", אסביר על הדרך היקושה אליה הוא מוביל.

"שיפסיקו כבר למדוד את גודל הכיפה שלי!", צעק בנט בוועידת הנדל"ן הלאומית של עיתון מקור ראשון בשבוע שעבר תוך הטחת האשמות במפלגת הציונות הדתית. הלכתי לבדוק. נברתי היכן מתעסקים מועמדי המפלגה היריבה בגודל כיפתו של בנט, ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא את ההפך: "בנט לא פחות דתי ולא פחות ימני ממני", מצהיר בצלאל סמוטריץ' בקולו בראיונות, תוך שהוא דורש מבנט הסבר, כיצד יוכל לקדם את ערכי הימין והזהות היהודית של המדינה באותה קואליציה עם אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ומרב מיכאלי.

על ראשו של בנט בוערת הכיפה. הוא "מת" שיעסקו בגודל הכיפה שלו כדי להסיט את הדיון לכיוון זה, במטרה לטשטש את מידת השפעתו הקלושה בממשלה שתוקם אולי עם מפלגות שמאל ומרכז.

גם לגלעד קריב הרפורמי המתמודד מטעם מפלגת העבודה לכנסת וגם לאברום בורג יש כיפה. העיקר אינו פיסת הבד על הראש אלא השאלה מי האיש תחתיה. כלפי חוץ יכולה להיות כיפה סרוגה אך כל מה שתחתיה פרום.

בורג נסע בשבת לכינוס פוליטי של חד"ש, בעוד בנט רק הקים בשבת את מפלגתו "הימין החדש" (לימים - ימינה). איילת שקד נסעה בשבת לביתו ברעננה, וביחד הגו תוך חילול שבת את המהלך להתפצל מהבית היהודי. בטענה שיש מקום להגיע לקהלים חדשים, מסורתיים. בנט ושקד התחייבו להשאיר את הקהל הדתי-לאומי מחוץ למשחק ולהותיר אותו לאיחוד מפלגות הימין, אך ברגע שראו את המיזם שהקימו כושל, הפרו את הבטחתם וניסו לכבוש את לבו של הקהל הסרוג. בקלפי זה לא ממש עזר להם, ובעוד שאיחוד מפלגות הימין עברה את אחוז החסימה - הימין החדש קיבלה מכה בקלפי ונמחקה.

נפתלי בנט הוא לא עוד דתי ליברל. השקפתו בנושאי דת היא למעשה קונסרבטיבית או לכל הפחות ניאו-קונסרבטיבית. דתי ליברל שלא מקפיד על קלה כבחמורה עשוי להתראיין לתוכנית שמשודרת בשבת, אבל לעולם לא יקרא לאחרים לצפות בה. דתי ליברל יתייחס באמפתיה לאוכלוסיית הלהט"ב אבל לא יתרברב בכך שכשר החינוך תקצב אותה כפי שלא תקצבו השרים שקדמו לו וכו'. גם אם אין הבדל במבחן התוצאה, מה שמבדיל ביניהם הוא מידת הלהיטות והחשק. כשאיש ימין נאלץ לפנות התנחלויות - הוא עושה זאת בחוסר חשק מופגן, בעוד שאצל אנשי שמאל רדיקליים ניתן להבחין בברק בעיניים. ההתלהבות שמראה בנט מעידה היכן בדיוק הוא נטוע.

לא מסתיר את דעותיו

נושאי דת ומדינה, שנחשבים ליבת דרכה הרעיונית של הציונות הדתית, לא באמת מטרידים אותו. לכן החיבור המלאכותי בין ימינה לרסיסי הבית היהודי אינו מובן בעליל. מלבד אתנן של כיסא השרה שתהיה אחראית על נושאים מגזריים, לא קיבלה חגית משה שום הבטחה ממשית באשר לשמירת צביונה היהודי-אמוני של המדינה. להפך, המצע של ימינה בנושאי דת ומדינה מזכיר את מצע יש עתיד, תקווה חדשה וישראל ביתנו - קרי: הפרטה של היהדות והעברתה מהמרחב הארצי ממלכתי לשיקול דעתן של הרשויות המקומיות.

בנט, שעד היום החביא את דעותיו בנושא, אינו מסתיר אותן עוד. דתיים רבים, שטרם הבינו מי עומד מולם, מתפתים לחשוב שישמור על על ערכי הציונות הדתית. הם מסתכלים על הכיפה לראשו של בנט, אך לא בנבכי מוחו של האיש תחתיה, ואוטמים אוזניהם לפנינים היוצאות מפיו. הבעיה עם בנט אינה הכיפה האישית שלו אלא הכיפה שהוא מסיר מעל ראשה של מדינת ישראל. בעוד שהציונות הדתית רואה ביהדותה של המדינה ערך קיומי ומהותי, בנט רואה ביהדות מעין פולקלור טוב ונספח נחמד, שיכול לקדם את ערכי הימין. כשהוא מושפע מארגונים כדוגמת נאמני תורה ועבודה, עד לא מכבר נתמכי הקרן החדשה, מאמץ בנט את הגישה כאילו ממלכתיות יהודית היא עול, ומתייג אותה ככפייה דתית.

כאשר נטש בנט את מפלגת הבית היהודי בגלגול הראשון שלה, הותיר אותה עם חוב עתק של 30 מיליון שקל, ויהיו שיקראו גם לזה "גניבה". כמו אישה מוכה, חוזרת המפלגה המתרפסת לבנט. אלא שאחרי הסיבוב המפוקפק הזה, היא לא תאבד את החומר - היא תאבד את הרוח, את ההצדקה המוסרית לקיומה. בנט ימוטט את כל הערכים הדתיים-לאומיים המלווים את תנועת המזרחי מיום היווסדה, והתנועה המפוארת תקרוס לתוך עצמה ותיזכר כלא יותר מאשר השטיח שעליו דרך ה"משיח" בנט בבואו ליישם את מצעי המפלגות החילוניות.