מספר מילים על הגיור

דווקא בימים אלו ממש ערב בחירות, מצא בית המשפט העליון לפרסם את פסק-דינו בְּעִנְיַן ההכרה בגיור רפורמי שנעשה בישראל כגיור כשר מבחינת החוק האזרחי. אכן בית משפט בחר מועד מוזר להכריע בנושא הממתין להכרעה שנים רבות.

ראוי לציין כי החוק בישראל מכיר זה מִכְּבָר בגיור כזה שנעשה בחו"ל. החידוש הוא שניתן מעתה לעבור גיור כזה גם בישראל והגיור יוכר בחוק. אכן האבחנה הזו בהכרה בגיור לפי מקום עשייתו הייתה מוזרה מאוד והדעת נותנת כי גיור בישראל, בה לרבנות האורתודוקסית ולדת מעמד חשוב, הגיונית מגיור בחו"ל כאשר לא תמיד ברור מי שָׁם המגייר ומה משמעותו של אותו גיור (אגב - גם בתחום הפונדקאות אותו מצב מוזר: מותרת פונדקאות, גם ברחמה של פונדקאית גויה בחו"ל, אך היא אסורה בישראל).

אגב כך עלתה וצפה שוב השאלה מהו בדיוק הגיור. בית המשפט המתין שנים ארוכות לחקיקה בשאלה זו, ואף ממש "הזמין" חקיקה כזו (כפי שהיה בְּעִנְיַן חוק הגיוס לצה"ל) אך לא נענה. נראה שהחרדים היו עסוקים משך כל אותן שנים בשימור ואף שיפור מעמדם בהטבות לסוגיהן, כמו התשלומים לתלמידי "הכויללים", מעמדם של בתי-הדין, משכורות הדיינים, ובהתמקדות בזכויות בלעדיות של הענקת תעודות כשרות, באי-גיוס ילדיהם, גם אלה שלא למדו למעשה בישיבות, וכיוצא באלה.

אכן אמרו חכמינו כי "קשים גרים לישראל כספחת", ולא נלהבו לגייר כל מבקש עד שעמדו על טיבו וכוונותיו, אולם מי שאכן הראה רצון כן להסתפח לעם ישראל התקבל במאור פנים ולא בהערמת קשיים וסחיטת כספים (כמו שכ"ל ללימוד בגיור) כנהוג כיום במקומותינו. זכורים לנו אותם שלושה סיפורים בשאלת הגיור ובם ההבדל בּגִישׁוֹתֵּיהֶם של שמאי והלל, והנה אחד מהם:

"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גָּיירֵנִּי על-מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גִּיְירֵיה (=גִּיֵיר אותו). אמר לו: דְּעָלָךְ סָנִי לחברך לא תַּעֲבִיד (=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך); זו היא כל התורה כולה, ואידך פֵּירוּשָׁהּ הוא - זיל גמור (=והשאר פירוש הוא, לך ולמד)". (שבת לא ע"א)

תרי"ג מצוות

היו תקופות שהגיור אף נכפה על תושבי הארץ, כמו "גֵּרֵי האריות" בתקופת גלות אשור, זו הייתה התגיירות מתוך פחד מחיות הטרף ולא החזיקה מעמד אצל הכותים שהביא מלך אשור ארצה (ראה מלכים ב' פרק י"ז).

ממש בימים אלה קראנו במגילת אסתר כי בעת שעלו היהודים בפרס העתיקה לִגְדּוּלָה, אחרי מפלת המן, אצו רבים מתושבי הממלכה להתגייר. ובלשון המגילה (אסתר ח'): "ובכל מדינה ומדינה... שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מִתְיַהֲדִים כי נפל פחד היהודים עליהם". האם נראה לכם כי הושיבו אז רבנים (ככל שהיו אז בפרס ומדי) לגייר כל איש ואיש ולבחון אותו בהלכות תורתנו ולהקפיד עמו שיקיים תרי"ג מצוות?

לפני אלו מאות שנים התגייר עם שלם, עם הַכּוּזָרִים, בעקבות התגיירות מָלְכּוֹ (כסיפור התגיירותם של מלכת שְׁבָא וְעַמָּהּ) הכוזרים נקלטו בעם היהודי כמובן מאליו.

ראוי גם שנזכור כי כאשר עם ישראל התפצל בימי רחבעם וירבעם ליהודה ולישראל, וירבעם גם הציב עגלי-זהב במלכותו כדי לנתק את עמו ממקדש ה' שנותר בירושלים שבממלכת יהודה, עדיין לא היה בזה די כדי לפצל את העם העברי. כל מי שנותר בישראל, אחרי גלות אשור, שב והתאחד עִם הָעָם בממלכת יהודה.

החרדים טוענים כי ההלכה החדשה שפסק ביהמ"ש העליון תפצל את העם היהודי לשני עמים ואין זה נכון. מי שמפצל את העם הם דווקא החרדים הקיצוניים. כאמור המדינה הכירה בגיור חו"ל רפורמי מזה שנים, והוקמו בארץ קהילות רפורמיות שחיו בשלום לצד אלו האורתודוקסיות, הגם שהיו כמה וכמה מחלוקות מיותרות ומטופשות למדי, בגלל חשש הממשלה להתמיד בהחלטותיה ואי עמידתה בלחץ הפוליטי של החרדים, דוגמת התפילה ליד הכותל המערבי.

בזיון הטלית

כיום יש בעולם לערך כחמישה עשרה מיליון יהודים, רובם לא אורתודוקסים או "רפורמים", כך מרבית יהודי ארה"ב. הקנאות החרדית מרחיקה אותם ואת ילדיהם מהיהדות ומחזקת את ההתבוללות. בימינו, דור אחד אחרי השואה הנוראה בה נרצח שליש עמנו, חבל לנו על כל יהודי שנטש את דת ישראל ועלינו לשמוח בכל קהילה החוזרת ליהדות, כמו צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל או הַ"פְּלַאשׁ מוֹרָה" מאתיופיה, או בני "חצי שבט המנשה" שבהודו. כל אלו בחלקם התבוללו ונישאו לנוכרים ונוכריות, תהליך שרק החל ביהדות הרפורמית. גם קבלנו לתוכנו את היהודים הַקָּרָאִים, למרות בעיות הלכתיות של כשרות הַגִּיטִין בָּעֵדָה, וגם בשקט את השומרונים שבקשו להסתפח אל עם ישראל. על עַמֵּנוּ לְקָרֵב את כל פלגיו כדרכה של הציונות, ולקבל ולברך על כל גיור שהוא גיור. גם רפורמי. לא כאן המקום לדון בתחולתו של חוק השבות על מתגיירים.

לא נעסוק כאן בשאלה מהו גיור. זו השאלה שגם בית המשפט העליון שואל ואינו זוכה לתשובה. די לנו בשלב זה לקבל שכל אדם המביע את רצונו להצטרף ליהדות, לומד, מכיר ומאמץ את עיקר הלכותיה ובוחר לחיות כיהודי - יְגוּיָר. העובדה היא שמרבית העם היהודי (עדיין?) אינו חרדי ולא הרי כיהודי חילוני בתל אביב כקנאי דתי מכת "תולדות אהרון" או חסידות סָאטְמֶר במאה שערים.

על לימוד תורה כבר נאמר "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ובלשון הגמרא: "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסוק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אֲפִילּוּ שֶׁלּא לִשְׁמָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלּא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָה. (סנהדרין קה ב; אבות פ"א מ"ג וכן ראה אצל הרמב"ם). וכך נאמר גם על גרים - גם אם התגייר לצורך נישואין או הטבה כלשהי, משיצטרף לקהל ישראל יגיעו - הוא או ילדו, גם ללימוד תורה.

על כן כל המהומה בעקבות אותו פסק-דין של בית המשפט העליון מיותרת ואינה במקומה. התגובות החרדיות נוראות ודמות כלב עוטה טלית היא בזיון הטלית עליה נצטווינו בתורה גופא. תואיל הכנסת שתיבחר לחוקק חוק ועד אז - כל "צדיק באמונתו יחיה".