|
|
הרהורי כפירה [צילום: שיר תורם/פלאש 90]
|
|
|
|
|
כול הלילה התהפך הרב מנדל על יצועו ורק לפנות בוקר נרדם. שקט עטף את בית האבות "נחמה אחרונה" שבעיר הקדושה אלעד. מחלון חדרו בקומה החמישית נשקף נוף של יער קולה הסמוך ואור של ירח מלא שטף את החדר מבעד לחלון הפתוח. כשכבר כמעט הגיע זמן שחרית גברה על הרב העייפות ובבת אחת שקע בשינה עמוקה ותוך כמה דקות הופיעה אליו אמו בחלום. אמו נראתה בדיוק כפי שזכר אותה מילדותו כאילו לא הזדקנה מאז אפילו ביום אחד. מנדל הרים את פניו והביט בה בהתרגשות: אמא, הוא לחש והיא רק הביטה בו ואמרה "בני, לך עם הלב שלך" ונעלמה כלא הייתה.
הרב מנדל היה כבר בן 82 ועדין כוחו במותניו. הוא נולד למשפחה חילונית מרעננה ורק לאחר השרות הצבאי חזר בתשובה. המהפך שעבר בזמנו היה קשה כמו קריעת ים סוף אך אמו תמכה בו לאורך כל הדרך, גוננה עליו ולרגע לא ביקרה את בחירתו, להפך. "משה", היא אמרה לו אז לפני 60 שנים, "לך עם הלב שלך" והוא שמע בעצתה, הלך לאן שליבו קרא לו, הפך לתלמיד חכם ואחר כך לרב קהילה. לולא נפתרה הרבנית מסרטן בוודאי היו ממשיכים לגור בביתם הצנוע בפתח תקוה, אך לאחר מותה חש הרב בדידות והחליט לעבור לגור בבית האבות החרדי של קהילתו.
כשהתעורר מנדל משנתו הוא זכר את החלום ודמותה של אמו שבה והציפה אותו. למה התכוונת אמא, כשאמרתי לי ללכת עם הלב? שאל את עצמו ולפתע הבין. כבר מספר חודשים עלו בו הרהורי כפירה. מאז מותה של אשתו בייסורים החל מנדל לשאול את עצמו האם אלוהים באמת מפקח על הנעשה בעולם? האם גן עדן וגיהינום באמת קיימים? האם ישוב וייפגש שם עם אשתו בעולם הבא? והאם אורח החיים הדתי והאיסורים הכרוכים בו באמת מוצדק. מילות התפילה נראו לו פתאום סרות טעם ושיעורי הגמרא בהם השתתף נראו לו בזבוז זמן. בטלפון הנייד שרכשו עבורו נכדיו הוא גילה תמונות של נערות צעירות מעורטלות ובשעות הפנאי היה מעיין בתמונות מבויש אך בעיקר מסוקרן.
נותרו לי רק שנים אחדות לחיות, אמר לעצמו מנדל, ודבריה של אמו "לך עם הלב" הדהדו שוב ושוב בתוכו וחיזקו את השינוי שהלך והתגבש בו. כל עוד שמר מנדל את הרהורי הכפירה לעצמו החיים נמשכו כמקודם אולם אט אט הקרע הפנימי פרץ החוצה. באחד הערבים ביקש הרב מנדל כוס נס קפה והאחות מרינה סירבה בתואנה שארוחת הערב הבשרית תוגש בעוד שעה. שלא כדרכו חמתו של מנדל בערה בו והוא אמר לה שעליה לעשות כבקשתו ואין זה מעניינה לפשפש במעשיו ולהיות משגיחת הכשרות שלו. באחת השבתות הרב מנדל הדליק אור בחדרו לתדהמתו של האח מוחמד.
כבוד הרב, אמר מוחמד, בשביל זה אני כאן, כדי שלא תצטרך לחלל שבת. למה לא ביקשת ממני? ומנדל כמעט לא זיהה את קולו כשענה למוחמד, "ומה זה משנה מי מאיתנו מדליק את האור"? השמועות על מצבו של כבוד הרב מצאו את דרכן למנהל המוסד שהזמין את הרב מנדל לשיחה ללא שהות. הרב פרייליכט הביע דאגה כנה ממצבו: "מובן לי שמותה בטרם עת של הרבנית גרם לנפשך זעזוע קשה, אבל לרפואה המודרנית יש תשובות לעיצבון ולרוחות רעות". אמר בקול אמפטי "אני ממליץ לך לפנות לרופא ללא דיחוי". בינתיים ביקש ממנדל לכבד את כללי המוסד, שהרי הוא מעמודי התווך של הקהילה ומשמש דוגמה לצאן מרעיתו וההלכה כידוע אינה תוכנית כבקשתך.
כבר למחרת נקבע לרב מנדל תור לרופא. הדוקטור היה יהודי קשיש שעבד במספר בתי אבות באזור. ד"ר אנגלהרט כבר עודכן על ההתרופפות הדתית אצל מנדל וניגש מיד לאיחוי הקרעים.
- אני מבין שלא קל לך...
- עברה עלי תקופה קשה מאז מות אשתי אבל נראה לי שהתגברתי.
- האם האסון עורר בך מחשבות כפירה?
- אפשר לומר שהתפקחתי. כל עוד טיפלתי ברעייתי לא היה לי זמן פנוי לחשוב. כשנשארתי לבד פתאום היה לי זמן לעצמי, להסתכל על חיי ולהסיק מסקנות.
- והמסקנות עליהן אתה מדבר הן שמותר להדליק חשמל בשבת ולערבב חלב ובשר?
- הקפדה על חלק מהמצוות נראית לי פחות חשובה מקודם.
- ואולי דעתך השתבשה מהאסון שקרה לך? אולי הזקנה החלישה את שיקול דעתך והצער העמוק את יכולת השיפוט?
- תראה דוקטור. כשהייתי צעיר חזרתי בתשובה וזה נראה אז לאלו שסביבי הגיוני ולגיטימי. נניח שכעת החלטתי לחזור להיות חילוני, מדוע עכשיו זה לא הגיוני בעיניך?
- לא אמרתי שזה לא הגיוני, אלא שזה חריג עבורך לקבל החלטה כזו, אתה שכול חייך חיית כאדם חרדי.
- ואסור לי לשנות את דעתי?
- בוודאי שמותר ואני כאן כדי לעזור לך. אתה יודע שאומרים שקשישים הם כמו ילדים. שאדם לעת זקנתו חוזר להיות כמו ילד. אבל יותר חשוב מזה, שינוי התנהגות בשלב זה של חייך עשוי להעיד על בעיה רפואית, רפיון של חשיבה ואמונה יכול להיות סימן ראשון לפגיעה בחדות המחשבה ובקוגניציה ומצב של לא עלינו שיטיון ואם אכן זה כך חשוב לזהות זאת בזמן ולטפל.
- ואם תבדוק אותי ותמצא שאני בריא בנפשי?
- אז כנראה הרב פרייליך ימליץ לך לעבור לבית אבות בעל צביון אחר כדי למנוע השפעה רעה על אנשים אחרים.
- ואם תמצא שמחלה מקננת בי?
- ניתן לך תרופות, כדורים שמחדדים את החשיבה, עוצרים את ההתדרדרות ומוציאים מחשבות זרות וטורדניות מהראש.
- ואם הכדורים לא יעזרו ואמשיך לסבול מאותן מחשבות?
- תהיה אופטימי.
- ומה שם הכדור שתרשום לי?
- זיפרקסה.
הגיעה שעת מנחה, ענן סמיך שט בשמים של אלעד הקדושה, כיסה לרגע את פני השמש ואפלה ירדה בבת אחת על החדר. כשהענן המשיך לנוע קרני השמש ריצדו על קירות חדרו של מנדל. שני הגברים הביטו זה בזה ושתקו.
- מה השם עוד פעם? שאל מנדל.
- זיפרקסה.
ומנדל הנהן כמבין.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
