|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
לוחמים מקבלים תשלום גבוה יותר [צילום: וויסאם השלמון, פלאש 90]
|
|
|
השיח על שכר החיילים שגוי ומעמיד בסכנה את צה"ל
|
|
במקום להתמודד עם בעיית המוטיבציה לשירות, הממשלה והצבא בוחרים בפתרון הקל ומעלים את התשלומים לחיילים ● הדרך הנכונה היא להבין שמוטיבציה וערכים לא קונים בכסף, ולשנות את מודל הגיוס
|
|
לאחרונה פורסם ש"שכר" חיילי החובה יעלה בכ-50%. התקשורת עסקה בעיקר בשאלה האם העלאה זו נבעה מלחץ שהפעיל הציבור והאם המטרה הייתה להכשיר את עמדת הצבא בנושא גמלאות אנשי הקבע. שאלות אלה אינן עוסקות בעיקר, שהוא המשמעות הנובעת מהעלאת שכר חיילי החובה והשפעותיו על המוטיבציה לגיוס בפרט, ועל מודל הגיוס בכלל. אחת הבעיות נובעת מכך שיש בלבול בין המונחים פיצוי, תגמול ושכר, שנודעת להם משמעות מעבר להגדרה עצמה.
פיצוי הוא תשלום לחייל/ת על ההפסד וההוצאות הנגרמים עקב השירות. תשלום הביטוח הלאומי לחיילי המילואים הוא דוגמה לכך. החייל מקבל החזר על-פי השכר אותו הפסיד בתקופה ששירת במילואים. וכך, באותו טנק ייתכן שיהיה חייל שיקבל פיצוי נמוך מזה של חברו המשרת לצידו, משום שמשכורתו באזרחות נמוכה יותר.
גם התשלומים לחיילי החובה, שהוגדרו בצבא כ"דמי קיום" (ולאחרונה הם נקראים בתקשורת ועל-ידי חלק מהפוליטיקאים "שכר"), הם פיצוי שנועד לתת מענה להוצאות שנגרמות לחייל/ת עקב השירות (מוצרי מזון, מוצרי היגיינה ועוד). הסתירה לכאורה היא, שאם נרצה לפצות באמת את חיילי החובה על-פי הנזק הנגרם להם, אזי דווקא חיילי העורף אמורים לקבל פיצוי גבוה יותר, משום שהוצאותיהם (ובפועל הוצאות הוריהם) גבוהות בהרבה בהשוואה ללוחמים ותומכי הלחימה הנמצאים בבסיסים הסגורים והרחוקים.
תגמול הוא ביטוי להוקרה והערכה לחיילים בסדיר או במילואים על עשייתם. הוא דיפרנציאלי (יותר ללוחמים ותומכי הלחימה), ולפיכך חיילים המבצעים את אותה משימה יקבלו תגמול זהה. התגמול יכול להיות מבוטא בכסף, אך גם בדרכים אחרות, דוגמת כרטיסים להופעות, השתתפות בארגון צרכנים, נופשים ליחידות לוחמות. (סוגיית האי-שוויון בין המשרתים עקב תרומה לא-זהה שמקבלים חיילים מעצם השירות - "לוחמי סייבר" מול לוחמים קרביים, למשל – חורגת ממסגרת דיון זה).
שכר הוא תשלום חודשי המתבסס על העשייה ועל כוחות השוק. גובה השכר נקבע עם הזמן על-פי ההיצע והביקוש ובהתאם לדינמיקה בשוק העבודה. נכון להיום, אנשי הקבע מקבלים שכר דיפרנציאלי על-פי אופי השירות, ותגמולים דיפרנציאליים, הנובעים מהצורך לתגמל את אנשי השדה ולהגדיל את המוטיבציה לשרת שם, ועל-מנת להשאיר בשירות את אלה שמשכורות גבוהות מחוץ לצבא עשויות לפתות אותם, בעיקר אנשי מודיעין וטכנולוגיה. חיילי המילואים מקבלים פיצוי ותגמול אך לא שכר.
|
|
|
שוויוני וכור היתוך [צילום: דוד אלדן, לע"מ]
|
|
|
התמונה בעולם שירות החובה מורכבת יותר: הסכום שיקבל לוחם בשנתו השלישית, 3,000 שקל בחודש, נמוך ב-50% משכר המינימום ואינו מהווה שכר במשמעותו הריאלית, על-אף שרבים משתמשים במונח "שכר" ונדמה שלא בטעות. בשנת 2015 קיבלו לוחמים 1,100 שקל, כלומר: נרשמה עלייה של פי שלושה בשש שנים, כאשר המדד כמעט לא עלה. זוהי תוצאה ישירה של הצורך של צה"ל להתמודד עם הירידה המתמשכת במוטיבציה לשירות ושל ההנחה שתגמול כספי הוא שיפתור את הבעיה.
מודל "כוחות השדה" של קורט לוין מ-1951 הציע שרכיב סוציולוגי, כגון מוטיבציה, מושפע מכוחות מניעים ומכוחות בולמים. במציאות הנוכחית בארץ, כוחות מניעי מוטיבציה הם תחושת שליחות, מיצוי אישי, מוביליות חברתית, הוקרת החברה וכן תגמול כספי. כוחות הבולמים את עליית המוטיבציה לשירות בצה"ל קשורים לשינויים בערכים חברתיים, המצב הכלכלי (השפעת חברת השפע), הקטנת האיום הקיומי, עודף בחיילים (היוצר אבטלה סמויה, בעיקר בתפקידים עורפיים), ושיח ה"פראיירים".
הרושם הוא שבכל פעם שנרשמת ירידה במוטיבציה לשרת, צה"ל והממשלה בוחרים בדרך הקלה: במקום לחזק את הכוחות המניעים הערכיים, מועלה "שכר" החיילים. למעשה, מדובר בפתרון לטווח קצר לבעיית עומק, העשוי להשקיט את הרוחות עד שיתעוררו דרישות חדשות. תשלומים אלה יהפכו עם הזמן את הפיצוי של היום לשכר של ממש, על כל המשמעויות החברתיות הכרוכות בכך. מערך המילואים מצוי בתהליך דומה מזה 20 שנה. וכך, בעזרת תגמולים שהולכים וגדלים, פותר צה"ל את הצורך לייחד את המיעוט המשרת ולפתור את בעיות המוטיבציה.
לשיח התגמולים והשכר יש משמעות רבה וישירה לדיון רב-השנים על צה"ל כ"צבא העם", שלכאורה עומד מול מודל הצבא המקצועי. מודל "צבא העם", על-פי דוד בן-גוריון, היה מושתת על שירות שוויוני של כלל (או לפחות רוב) הצעירות והצעירים המגיעים לגיל 18, על "כור ההיתוך", שנועד לאחד את החברה והשבטים בה, ועל צבא שתפקידו לא רק להילחם ולהגן על המולדת אלא לעסוק גם בפעילות חברתית.
|
|
צבא מקצועי - שגוי ובלתי אפשרי
|
|
|
|
|
רק 6% עושים מילואים [צילום: קובי גדעון, לע"מ]
|
|
|
| מעבר לצבא מקצועי יגרום, ככל הנראה, לגיוס על רקע ערכי-אידאליסטי של מעטים יחסית, ורוב המתגייסים יתנדבו לשרת בעיקר משיקול תעסוקתי (ומן הסתם משכבות סוציו-אקונומיות חלשות יותר). היכולת המבצעית של הצבא תפחת, בין השאר משום שצבא שכזה יתאפיין ברוח לחימה פחותה, נטולת ערכים חברתיים וזיקה למולדת. בנוסף, צבא מקצועי יתקשה לקיים מחויבות ולגיטימציה ציבורית כלפיו ויתרום להרחבת הפערים החברתיים בתוכו ובציבור בכלל | |
|
|
|
זמן רב ושינויים מרחיקי לכת חלפו מאז. האיום הצבאי השתנה לחלוטין, החברה הישראלית אחרת והכלכלה מתבססת במידה רבה על כוחות השוק, אך צה"ל בוחר לדבוק במונח "צבא העם". כך למשל, בשנת 2004 פרסמו המטה הכללי והרמטכ"ל משה יעלון מסמך "ייעוד וייחוד", ובו נאמר ש"צה"ל, כ"צבא העם", ימשיך לגייס לשורותיו חיילים רבים ככל האפשר, בסדיר ובמילואים. באסטרטגית צה"ל שפורסמה ב-2018 על-ידי הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, נקבע בתחום בניין הכוח, כי "ביסוס עוצמתו של צה"ל על איכות המשרתים ואטרקטיביות השירות וחיזוקו של צה"ל כצבא לוחם וצבא העם".
תמונת מצב זו לא הייתה נכונה כבר ב-2004, ובוודאי לא ב-2018. דומה, כי על-אף שמפקדי צה"ל מרבים להשתמש, גם כיום, במונח "צבא העם", בעיקר באירועים חגיגיים, גם הם מבינים שצה"ל כבר מזמן איננו כזה, לא בהיבט הכמותי וגם לא בהיבט של שיתוף כלל שכבות העם. די לציין שרק בין מחצית לשני שלישים מהמועמדים לשירות ביטחון מתגייסים לצה"ל, וכשישית מהם לא מסיימים את השירות המלא. ביטוי לכך בא בסקר המכון למחקרי ביטחון לאומי מנובמבר 2021, כאשר על השאלה "מה היית מייעץ לנער שעומד בפני גיוס?" ענו 32% "להתגייס לצה"ל לתפקיד בעל ערך באזרחות", ורק 26% ענו שייעצו לנער להתגייס לשירות קרבי או כלוחם בסיירות נבחרות.
בשירות המילואים התמונה בולטת אף יותר: הגיוס למילואים הוא מזה זמן בררני והתנדבותי. צה"ל מלכתחילה מגייס למילואים רק מבין אלה שהשתחררו מהשירות הסדיר ורק את אלה שהוא זקוק להם מבין הלוחמים, תומכי הלחימה ונושאי תפקידים מיוחדים. בנוסף, למרות שעל-פי החוק על כל חייל לשרת במילואים, מוסכם, כי רק מי שמתנדב לכך מבצע שירות מילואים בפועל. כך, רק 6% אחוזים מאלו שהתגייסו לשירות חובה משרתים שירות מילואים פעיל.
השיח התקשורתי מעמיד מול מודל "צבא העם" את מודל "הצבא המקצועי". סקר המכון לדמוקרטיה שפורסם בנובמבר 2021 מצביע על כך ש-47% מהנסקרים היהודים סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו על צבא מקצועי. מספר זה גדל בעקביות מאז 2017. מדינת ישראל, במצבה הגיאופוליטי והחברתי הנוכחי, אינה יכולה להרשות לעצמה צבא מקצועי, לא מבצעית, לא כלכלית וגם לא ערכית. אחזקת צבא מקצועי בהיקף הקיים היום, כשהמשרתים הם מקבלי משכורות, יהיה נטל כלכלי שהמדינה לא תוכל לעמוד בו.
חשוב אף יותר: מעבר לצבא מקצועי יגרום, ככל הנראה, לגיוס על-רקע ערכי-אידאליסטי של מעטים יחסית, ורוב המתגייסים יתנדבו לשרת בעיקר משיקול תעסוקתי (ומן הסתם משכבות סוציו-אקונומיות חלשות יותר). היכולת המבצעית של הצבא תפחת, בין השאר משום שצבא שכזה יתאפיין ברוח לחימה פחותה, נטולת ערכים חברתיים וזיקה למולדת. בנוסף, צבא מקצועי יתקשה לקיים מחויבות ולגיטימציה ציבורית כלפיו ויתרום להרחבת הפערים החברתיים בתוכו ובציבור בכלל.
|
|
לקיים את הדיון לפני המשבר
|
|
|
|
|
מודל גיוס בררני ורשמי [צילום: יגאל סלבין]
|
|
|
המסקנה המתבקשת היא, כי ממשלת ישראל, הציבור הישראלי ובעיקר צה"ל צריכים להחליט עקרונית על המשך קיומו של צה"ל כ"צבא העם". אין מדובר בהחלטה הצהרתית בלבד. מתחייבת שורה של החלטות מעשיות לגבי מודל הגיוס הנכון במציאות הנוכחית. נראה, כי הפתרון המערכתי לדילמות שהוצגו לעיל ולשימור לפחות חלקי של מאפייני "צבא העם", הוא גיוס לצה"ל במודל שונה מהקיים היום, אך לא במודל של צבא מקצועי או מודל שיוליך לכך.
מודלים אפשריים הם למשל מודל "שירות שווה לכולם" של תנועת "פנימה", או מודל גיוס בררני ורשמי כפי שהוצע כבר בעבר, למשל על-ידי פרופ' יגיל לוי למערך הסדיר ועל-ידי כותב שורות אלו למערך המילואים. על-פי מודל זה, תחול חובת גיוס על הכל, אבל צה"ל יגייס רק חלק מהם לפי קריטריונים ברורים ושקופים, תוך תגמול ופיצוי בהתאם. מודל זה נראה מעשי יותר, ותואם את הסביבה החברתית הקיימת כיום בארץ.
טוב יעשה הצבא אם יקדים את הדיון, גם זה הציבורי, בנושא מודל הגיוס, בטרם משבר. אין זה נכון להמשיך ולקוות שעל-ידי הגדלת דמי הקיום (בדרך ל"שכר") של חיילי החובה, על-ידי הגדלת הפנסיות לאנשי הקבע והגדלת התגמולים לאנשי המילואים, ייפתרו כל הבעיות. מוטיבציה וערכים לא קונים בכסף!
|
|
|
הכותב הוא חוקר אורח בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
|
|
| תאריך:
|
15/01/2022
|
|
|
עודכן:
|
15/01/2022
|
|
ד"ר אריאל היימן
|
|
השיח על שכר החיילים שגוי ומעמיד בסכנה את צה"ל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
סיירוס
|
15/01/22 12:06
|
|
|
|
2
|
|
מילואימניק בעבר
|
15/01/22 18:23
|
|
|
תראו אבסורד: בישראל יש - כראוי למדינת חוק דמוקרטית - חוקים המגדירים בפרטי פרטים כיצד לעצור חשוד, כיצד לערוך חיפוש, כיצד להעביר חומרי חקירה, כיצד לנהל משפט, כיצד להכריע את הדין, כיצד לגזור את העונש. אבל אין בישראל אפילו שורה אחת בחוק המדברת על האופן בו נערכים הסדרי טיעון, למרות שכך מסתיימים 85%-90% מהתיקים. אז חיפוש שאין ברוב התיקים - מוסדר בחוק; אבל הצורה בה נחרץ גורלו של הנאשם כמעט בכל התיקים - איננה מוסדרת.
|
|
|
|
|
בשבוע הבא ימלאו 80 שנה לוועידת ואנזה, אותה כינס ריינהרד היידריך כדי להבטיח שכל הגורמים הרלוונטיים בצמרת גרמניה הנאצית יכירו בכך שה"טיפול" בעם היהודי מצוי תחת אחריותו וישתפו פעולה עימו
|
|
|
|
|
1. משפט נתניהו, תמונת מצב. נזכיר: מדובר בפאזל בן 1,000 חלקים ללא תמונה מנחה (לפי התביעה זהו מגדל אייפל, לפי ההגנה זהו ים המלח), בו הוצבו עד כה 30 פיסות בחלקים שונים של התמונה. לכן, כל הערכה היא חלקית ביותר ובעלת סיכוי גבוה לטעויות. ואחרי זה אפשר לומר, שסניגוריו של נתניהו הולכים על ספק סביר בתיק 4000: איך אפשר לומר שנתניהו קיבל טובות הנאה בדמות הסיקור באתר וואלה, כאשר לא נבדקו הסיקור הכולל שלו באתר, הסיקור של פוליטיקאים אחרים בו והסיקור שלו באמצעי תקשורת אחרים. זהו קו הגנה בעל סיכוי להצליח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
