כל עסקת טיעון עם נתניהו חייבת לכלול קלון

2. משמעות הדברים: יש היגיון בעסקת טיעון במסגרתה יודה נתניהו בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים – בתיק 4000 ובתיק 1000. העונש המירבי על כל אישום כזה הוא שלוש שנות מאסר ובתי המשפטי בדרך כלל פוסקים מאסר בפועל על עבירה זו, אם כי – כמנהג יהודים רחמנים – הרחק מן העונש המירבי. חשוב לא פחות בכל עסקה יהיה הבסיס העובדתי עליו יעמוד האישום המשפטי. האם נתניהו יודה בקבלת מתנות בסכומי עתק, האם נתניהו יודה בקשרים פסולים עם אלוביץ במטרה להשפיע על הסיקור בוואלה. במילים אחרות: האם הוא יודה שיש משהו כי היה משהו, או שמהחלק העובדתי יישארו שרידים דלים.

3. אבל הכי חשובה היא שאלת הקלון, ועל זה אסור לאביחי מנדלבליט וליתר מקבלי ההחלטות לוותר בשום פנים ואופן. מוטב להסתכן בזיכוי בעוד שלוש-ארבע שנים, מאשר לאפשר לנתניהו לחזור לראשות הממשלה – גם אם רק אחרי הבחירות הבאות – או להותיר את ההחלטה למתישהו בעתיד, כאשר רושם העבירות וההודאה וההרשעה יתעמעם ותעלה טענה של חלוף הזמן.

מנדלבליט צריך להבטיח שנתניהו יורחק מן הפוליטיקה הישראלית, משום שהוא ותומכיו מהווים סכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. נתניהו בעמדת כוח יהיה צמא נקמה וחסר כל מעצורים, ותומכיו עלולים לעבור מאלימות מילולית לאלימות גופנית. נתניהו לא יחשוש מאיש וייצא למסע הרס של המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי ואולי גם בתי המשפט. מי ששומע את קריאות הנאצה של תומכיו מחוץ לבית המשפט וקורא ציוצים של שופרותיו, מי שראה את האלימות שכבר הופנתה כלפי עיתונאים ואת המאבטח של ליאת בן-ארי – מבין שהללו עלולים לצאת מכלל שליטה.

הרשעה בעבירות קלות יחסית של מרמה והפרת אמונים, ענישה מקלה ומעל לכל בלי קלון – ונתניהו וסובביו יכריזו בקול גדול על ניצחון, על כך שזו הייתה רדיפה פוליטית, על כך שזו הייתה התנכלות למחנה הימין, על כך שהתקשורת והפרקליטות חברו להפיל ראש ממשלה מכהן. את שני הרכיבים הראשונים של עסקה כזאת עוד אפשר לבלוע; השלישי הוא רחב בהרבה מהמנדט של מנדלבליט. במילים אחרות: משפטית מנדלבליט יכול לחתום על עבירות קלות וענישה קלה, אבל אין לו שום זכות לוותר על הקלון ולהפקיר את החברה הישראלית לחסדיהם של מי שמסכנים אותה.

4. האמת היא, שבמדינה שפויה – די היה בעדותו של ניר חפץ כדי לסתום את הגולל על הקריירה הפוליטית של נתניהו. מי שהיה אחד מיועציו הקרובים ביותר, סיפר על האובססיה העצומה שלו לתחום התקשורת ועל השעות הרבות מספור שהוא מקדיש לו; על שגעון רדיפה של ממש בנוגע לנוני מוזס; על התערבות של רעייתו ובנו בהחלטות שלטוניות וממלכתיות; על גריסת מסמכים שיטתית במעון ראש הממשלה. רוב הדברים הללו לא היו נחוצים לליבת עדותו של חפץ, והוא סיפר אותם כמעט כמשיח לפי תומו.

כתבתי כאן בעת עדותו של חפץ, כי דבריו – במיוחד לגבי יחסו של נתניהו למוזס – מעוררים ספק כבד בדבר כשירותו של נתניהו לראשות הממשלה. אבל בעצם לא היה צריך את ההיקש הזה, כי חפץ עצמו טען שנתניהו אינו כשיר לקבל החלטות ביטחוניות. הוא לא הסביר מדוע, אבל עד מהרה פורסם, כי לגרסתו של חפץ – יאיר נתניהו השפיע על החלטותיו של אביו בנוגע להצבת המגנומטרים בשערי הר-הבית, שכמעט הבעירה את כל המדינה. המסקנה ברורה.

5. עסקת הטיעון הפסולה עם אריה דרעי היא זו שעוררה את תיאבונו של נתניהו. מבחינתו הוא צודק לגמרי. דרעי עומד להודות בשתי עבירות מס, שבנסיבות רגילות משתייכות לחמורות ביותר שבפקודת מס הכנסה ושהעונש על כך אחת מהן הוא שבע שנות מאסר – יותר מכפליים העונש על מרמה והפרת אמונים. והנה, הוא יסיים את העסק בקנס, מאסר על תנאי, פרישה זמנית מהכנסת ודחיית הדיון בקלון למועד בו ירצה להתמודד שוב או להתמנות לשר. אז למה שנתניהו יסתפק בפחות?

זה מה שקורה כאשר מגלים רפיון בחזית אחת: חוטפים בחזית שנייה. כאשר מנדלבליט הסכים לסחור במושבו של דרעי בכנסת – שערורייה בפני עצמה, כאילו מדובר ברכוש פרטי של דרעי – ולקבל אותו במקום הקלון המתבקש, הוא יצר תקדים מסוכן. והנה, מהר מאוד, עוד עסקה דומה עלולה להתרחש. ככלל, הקלון צריך להיות מוכרע בידי בית המשפט כמייצג האינטרס הציבורי, ולא בידי התביעה וההגנה להן יש אינטרסים משלהן.

6. אחרי כל זה, אם תהיה עסקת טיעון – זה מה שיאשר בית המשפט המחוזי בירושלים. אל תבנו על התערבות בה, ודאי לא התערבות מהותית. פסיקת בית המשפט העליון קובעת שככלל יש לאשר עסקות טיעון, אלא אם כן הן בלתי סבירות בעליל. השופט משה יועד הכהן, גם הוא במחוזי בירושלים, החמיר עם יונה מצגר מעבר להסדר עימו – ובית המשפט העליון אישר את העסקה המקורית. נכון ששופט השלום אביטל חן החמיר עם אהוד אולמרט בנושא השיבוש, אבל בצורה סמלית: הוסיף חודש מאסר בפועל וחמישה בחופף, במקום שכל השישה יהיו בחופף.

נמוך עוד יותר הסיכוי שבג"ץ יתערב. הפסיקה העקבית שלו היא, כי לרשויות התביעה יש חופש פעולה רחב מאוד ושההתערבות בהחלטותיהן שמורה למקרים חריגים ביותר. במיוחד שמן הסתם נשמע את כל הנימוקים הרגילים: קשיים ראייתיים, חיסכון בזמן, חשיבות ההודאה, המחיר הפוליטי והאישי. האם ראוי שמשפט כה מרכזי יוכרע למעשה בידי כמה פרקליטים וכמה סניגורים? ספק רב. אבל בהחלט ייתכן שזה מה שיקרה.