בני הזוג יצחק קלקודה ועמליה קלקודה ישלמו לרשות מקרקעי ישראל 7 מיליון שקל, בשל שימוש בלתי חוקי שעשו במשך כ-20 שנה בקרקע החקלאית שברשותם בכפר טרומן - כולל הפעלת חניון "טסים" לבאים לנתב"ג. הם גם יחזרו לרשות את הקרקעות שקיבלו ממנו, כולל זו שעליה ניצב ביתם, לאחר שיהרסו את המבנים הבלתי-חוקיים. שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ, דחה (יום א', 29.8.21) את ערעורם של קלקודה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת דפנה בלטמן-קדראי). בדיקת News1 העלתה, כי חניון "טסים" ממשיך לפעול גם בשעת כתיבת הדברים.

קלקודה מחזיקים ב-44 דונם במושב, אשר הוקצו לסבו ולאביו של יצחק. תחילה הפעילה המשפחה רפת, אך סגרה אותה בשל קשיים כלכליים ומאז נעשה בשטח שימוש בלתי חוקי נרחב במיוחד. ההליכים המשפטיים נגד בני המשפחה החלו בשנת 2002, כללו הרשעות פליליות, קנס של 2.5 מיליון שקל והוראות להפסקת הפעילות הבלתי-חוקית ולהריסת המבנים - אך הם המשיכו בשלהם ואף הרחיבו את הפעילות. מינץ מתאר אותה:

"הם בנו עשרות מבנים על גבי הנחלות בניגוד להסכם המשבצת. הם השכירו את המבנים לצדדים שלישיים למטרות תעסוקה לא-חקלאית בניגוד להסכם המשבצת. הם הציבו בשטחי הנחלות מכולות ומבנים שונים לצורך אחסון ציוד, משרדים ועסקים שונים, בניגוד להסכם המשבצת. המערערים אף ניצלו את קרבתן של הנחלות לנמל התעופה בן-גוריון לשם הפעלת וניהול חניון המספק שירותי חניה והסעה לשדה התעופה. הם גם הקימו עסקים שונים אשר תמכו בעסקי החניון, כגון מבני צימרים המעניקים שירותי לינה ללקוחות החניון". היקף הפעילות היה מיליוני שקלים והם הרוויחו סכומי עתק על חשבון הציבור; כך למשל, בהכשרת החניון הושקעו מיליוני שקלים והוא הכניס רבבות שקלים ביום.

מינץ קובע, כי התנהגות זו מהווה הפרה בוטה של ההסכם בין קלקודה לבין רמ"י ומצדיקה את ביטולו והשבת הקרקע לרשות. כל הטענות של קלקודה נגד ממצאי העובדה של המחוזי אינן רלוונטיות, שכן "אין בהן כדי לשנות את המסקנה כי המערערים הפרו באופן בוטה וגס את הסכם המשבצת", וממילא בית המשפט העליון לא יתערב בממצאים אלו. עוד דוחה מינץ את הטענה נגד השימוש בכלים חוזיים ולא רק בכלים אזרחיים ופליליים: "כחלק מחובתה לשמור על המשאבים הציבוריים, נדרשת המדינה במקרים המתאימים, מעבר לנקיטת הליכים פליליים, להגשת תביעות אזרחיות שיחתרו להשבת כספים לקופה הציבורית".

השבה - לא רק במקרים קיצוניים

מינץ מדגיש, כי הסעד של השבת הקרקע אינו שמור למקרים קיצוניים בלבד. הקרקע הוענקה לצרכים חקלאיים, והפרת תנאי השימוש בה מצדיקה את השבתה, "בין אם מדובר בהפרה חד-פעמית ובין אם בהפרה ממושכת; בין אם מדובר בהפרה 'קלה' ובין אם חמורה; בין אם מדובר בהפרה שהופסקה לפני שנים רבות ובין אם לאחרונה; בין אם מדובר בהפרה בשולי המקרקעין ובין אם בכולם. מקום בו תכלית ההסכם אינה מוגשמת, יש להותיר בידי רמ"י - האמונה על שמירת המשאב הציבורי המוגבל ויקר הערך של מקרקעי ישראל - את הכלים לבטלו". ובכל מקרה, מעשיהם של קלקודה ודאי נמנים על על המקרים הקיצוניים ביותר, המצדיקים את נטילת הקרקע מידיהם.

כאמור, מינץ אישר גם את השבת חלקת המגורים לרמ"י, בהזכירו שעקרון-על בדיני הנחלות הוא "'נחלה היא יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול'... על-רקע זה, לא ניתן לקבל את טענת המערערים לפיה 'חלק במשבצת' משמעו רק החלק בו בוצעה ההפרה, וזאת אף אם מדובר בחלק מתוך נחלה". כל טענותיהם של קלקודה אינן ניצבות מול הנסיבות החמורות והקיצוניות של המקרה. מינץ דחה גם את הטענה לפיה על רמ"י להחזיר לבני הזוג את הוצאותיהם על הבנייה החוקית בקרקע.

בנוגע לסכום דמי השימוש בו חויבו קלקודה אומר מינץ, כי יש לכלול בו את הרווח היזמי שלהם מן הפעילות הבלתי-חוקית. "דמי שימוש ראויים נגזרים משווי המקרקעין בהם נעשה השימוש. במקרים כבענייננו, מן הראוי כי שווי זה ייקבע בהתאם לשימוש שנעשה במקרקעין בפועל ולא בהתאם לשימוש החוקי בהם. בכך ניתן ביטוי להתעשרות של עושה השימוש במקרקעין בשווי האמיתי שלהם על חשבון בעל המקרקעין". ברור שהרווח היזמי הוא חלק משווי הקרקע ולפיכך - חלק מההתעשרות הבלתי-חוקית של קלקודה.

מינץ הפחית 22,000 שקל מהסכום בו חויבו קלקודה - וחייב אותם בהוצאות בסך 50,000 שקל. הוא דחה גם את ערעורם על ההוצאות בהן חויבו במחוזי (100,000 שקל), באומרו ש"הן מתונות בשים לב להתנהלותם חסרת תום הלב, הבוטה והדורסנית". השופטים נעם סולברג וענת ברון הסכימו עם מינץ. את קלקודה ייצגו עוה"ד עופר נועם, דן פיאלה ונעמה בר-יעקב, ואת רמ"י - עוה"ד עדי רן ואסנת דפנה.