בין סדום לחלם

השקר - חייב להיות מלוכלך. תרגיל פוליטי - על אחת כמה וכמה.

ב-2003, נתניהו (אז שר האוצר) רימה בקלות את ועדת הכספים של הכנסת, באמצו כביכול את דרישת הוועדה להסתפק בהעלאת גיל הפרישה בשנתיים - לגברים מ-65 ל-67, ולנשים מ-60 ל-62. בפועל הוא קיפח את המין היפה, ושתל לחוק הפנסיה סעיף שמעלה אוטומטית את גיל הפרישה לנשים ל-64, אלא אם יבוטל הסעיף עד סוף 2011. הח"כים בלעו את הפיתיון, התרמית הצליחה, והנשים קופחו.

במשך שבע וחצי שנים ניסיתי, כיועץ כלכלי ויועץ אסטרטגי, לשכנע כמה מהפוליטיקאים שלנו להיתלות בסעיף הביטול ולהביא לעצירת הטיפוס של גיל הפנסיה לנשים מעל גיל 62 - ללא הועיל. נכשלתי גם עם ארגוני הנשים. לא הועילו נימוקי הכלכליים והחברתיים כבדי המשקל. שום דבר לא הועיל. נתניהו תחמן נכון.

הסעיף מ-2003 קובע שגיל הפנסיה לנשים יעלה בהדרגה ל-64 אם לא יתקיימו התנאים הבאים: אם שר האוצר לא יקים ועדה ציבורית שתדון בנושא ותמליץ לא להעלותו מעבר ל-62, אם שר האוצר לא יאמץ את ההמלצה המקלה, וועדת בכספים לא תאשר אותה. הרבה תנאים! הדרך הקלה לא לאפשר לתנאים להתקיים היא - לא לכנס את הוועדה המיוחדת...

האוצר היה כה בטוח בניצחונו בנושא, שביסס את החישובים האקטואריים של קרנות הפנסיה ושל הביטוח הלאומי על גיל 64 - אתר האינטרנט של הביטוח הלאומי מגלה שגיל הפרישה המינימלי לנשים הוא 64 - כאילו אנחנו כבר ב-2012, ודבר לא קרה. זה המצב, למעשה, כבר מ-2004. הממשלה מממנת את המשק הפנסיוני על בסיס גיל הפרישה הגבוה מהנקוב בחוק. מבחינתה, היצמדות לחוק היא בזבוז של מיליארדים - כי אז יהיה עליה לממן שנתיים נוספות של בטלה. למה לה?...

רק ב-2011 התעוררה המדינה. במרץ קבעה ועדת הכספים שללא ועדה ציבורית מיוחדת גיל הפנסיה לא יעלה. רק אז הקים השר שטייניץ ועדה מטעמו, לא ממש ציבורית, והקציב לה שלושה חודשים. לא היה ספק שהוועדה תמליץ להעלות את גיל הפרישה. ארגונים חברתיים החלו להתכונן לקרב. אבל השבוע - האוצר הטיל את הפצצה: הוועדה פסקה שבהעלאת גיל הפרישה לנשים ל-64 אין די, ויש להעלותו ל-67! נציג ההסתדרות ונציגת הנעמ"ת פרשו מהוועדה, אבל הרכבת כבר יצאה, למרות שהוועדה כלל אינה מוסמכת לדון בהעלאת גיל הפרישה מעבר ל-64 - העלאה המחייבת חקיקה ראשית! הדיון גלש לגיל 67, וגיל 64 עבר ללא התנגדות. לאחר סיום הפרשה ניתן יהיה להעביר גם את גיל 67.

עד כאן - סדום. עכשיו נעבור לחלם.

גילוי נאות: לו היינו בגרמניה או בשבדיה, הייתי שוקל את צעדי אחרת. באירופה העשירה צמצום האוכלוסייה קובע כללים אחרים. ייתכן ששם לא ניתן לשחרר את העובדות ואת העובדים לפנסיה - שמא המשק יקרוס. המצב במחוזותינו שונה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2009 118,000 ישראלים הגיעו לגיל 18. באותה שנה הגיעו לגיל הפנסיה (67) רק 37,300 ישראלים - פחות משליש! העלאת גיל הפנסיה בתנאים אלה היא מעשה בלתי כלכלי בעליל. נוסיף לכך את אפליית הנשים בשוק העבודה, ואת העובדה שאחוז גבוה מהן, במיוחד בין המיעוטים והחרדים, אינן עובדות - דחיית גיל הפנסיה לנשים בישראל היא התאכזרות לשמה, שלצדה - נזקים כלכליים וחברתיים.

הפרופורציה שמעידה על עודפי כוח-אדם בישראל תשתנה רק במקצת גם בעוד עשרים שנה. ב-2029 מספר בני 18 יגיע ל-160,000, ובני 67 יהיו רק 78,900 - פחות ממחצית! מסקנה: אין מה למהר בהעלאת גיל הפרישה.

אבל - ממתי יודעים חכמי חלם חשבון?