ההתמכרות לאופטימיות יתר ולביטחון עצמי

לאחרונה פורסם הדוח שכתב ארגון ה-OECD על ישראל. מטבע הדברים התמכרנו למחמאות בעוד שהדוח עצמו הוקדש בחלקו הגדול דווקא לבעיות איתן מתמודדת ישראל. במשפט הפתיחה של ההודעה לעיתונות של משרד האוצר בנושא הדוח נאמר: "הדוח קובע כי הצמיחה בישראל חזקה, האבטלה נמוכה ומגזר ההיי-טק ממשיך לזכות ליוקרה בינלאומית. מערכת הבריאות תרמה לתוחלת חיים גבוהה ומרשימה, אך כיום היא ניצבת בפני אתגרים. רמת החיים הממוצעת נמוכה ביחס למדינות ה-OECD המובילות, וקיימים אתגרים סביבתיים מתמשכים".

לעומת זאת, בהודעה הרשמית של ארגון ה-OECD נכתב: "כלכלת ישראל היא בכושר טוב, אבל יש צורך במאמצים נוספים כדי להילחם בעוני ולצמצם את הפער ברמת חיים במדינות מובילות אחרות, הסקר הכלכלי האחרון של ה-OECD לישראל מדגיש את החשיבות של שמירה על מסגרות המקרו כלכליות נבונות ובונה מומנטום מאחורי רפורמות מבניות, במיוחד בתחום החינוך, חברתיים ומדיניות תחרות".

האם ההבדל בין שתי ההודעות נובע רק מהחלטה פוליטית או יח"צנית? האם ההחלטה של משרד האוצר להעלים מההודעה שלו את המילים עוני, חינוך, תחרות רפורמות ולהתמקד באתגרים של מערכת הבריאות ובאתגרים סביבתיים (שלא אומרים הרבה לקורא הממוצע) היא רק עניין של דוברות וצורת הצגה?

לדעתי לא. לא מדובר רק בבעיית ניסוח. מדובר בתפיסה לא נכונה, בהתמכרות טבעית למחמאות ולראייה קצרת טווח הנובעת מהאופי האנושי. נכון, קצב הצמיחה בישראל גבוה ושיעור האבטלה נמוך יחסית לשאר מדינות ה-OECD. עד כאן המחמאות. אך הצמיחה בעייתית ומלווה בבעיות קשות של ריכוזיות, שחיתות ופגיעה בחלשים, המעיבות על כל ההישגים. אך אנו מתמכרים למחמאות ומתעלמים מההשלכות הנלוות.

כדברי כהנמן וטברסקי, מעטים האנשים שהם מכוילים היטב. קיימת הטיה רבת עוצמה לכיוון האופטימיות וההגזמה בערך יכולתם ומעשיהם של האנשים. זו הסיבה ש-80 אחוזים מהנהגים מאמינים שרמתם טובה מהממוצע, כולם מאמינים שילדם חכם מממוצע כיתתו וכל העומדים מתחת לחופה מאמינים שלעולם לא יתגרשו. השילוב של ביטחון יתר עם אופטימיות הוא שילוב נפוץ ומסוכן. לא זו בלבד, אלא שהוכח שככל שגדל הידע, כך גדלה ההסטה לכיוון האופטימיות, גם היא לא מוצדקת בעליל. משום כך, אנו מתעלמים מהחלקים אותם איננו רוצים לראות. העובדה שישראל מתמודדת עם השיעור הגבוה ביותר ב-OECD, של פערים חברתיים ועם רמת שחיתות גבוהה ורמת חינוך נמוכה נעלמת ברגע שמחמיאים לנו על מערכת הבריאות, אפילו אם בהסתייגות.

מבוסמים מדי

התמכרות אחרת הפוגעת בכושר השיפוט שלנו היא העדפת הסיפוק המיידי. אם נשאל לגבי ההווה המיידי נעדיף תמיד לקבל את הממתקים. לעומת זאת, אם נשאל לגבי העתיד נעדיף את האוכל הבריא. הרציונל וההיגיון עובדים נכון אבל רק בשיקולים ארוכי טווח. במקביל להודעות הטופחות על השכם שהוציאו משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר, הוציא בנק ישראל, לאחרונה, באותו היום, הודעה לגבי התוואי הצפוי בגרעון, אותו גרעון שזכה למחמאות על-ידי הפוליטיקאים.

לדברי כלכלני הבנק: "ההתאמה המוצעת בתקציב אינה סותרת את השגת יעד הגירעון המקורי ל-2014 אך השגת יעדים אלה תדרוש מהממשלה לבצע בשנים הקרובות צעדי מדיניות בהיקף ניכר". כמו-כן נכתב שאם יוחלט לבצע את מלוא ההתאמה עד שנת 2017 ללא כל העלאה בשיעורי המס, ההוצאה האזרחית הריאלית לנפש, המשפיעה ישירות על רמת החיים שלנו, לא תעלה יחסית לרמתה הנוכחית. והרי זה איתות מהרציונל של הטווח הארוך שלא מתבסם מהצלחות קצרות טווח.

הצד השלישי במשולש המכיל את ההתמכרות לאופטימיות ולביטחון היתר הוא "הטיית המבט לאחור". הטיה זו גורמת לנו להסתכל אחורה על אירועים ולחשוב שהם היו צפויים ובלתי נמנעים. הטיה זו גורמת להתמלא חרטה ודיכאון, שכן אם מה שקרה היה כל כך צפוי - מדוע לא נערכנו אליו כראוי. מדוע הימרנו שההתפתחות תהיה אחרת.

במקרה שלנו אנו כל כך מבוסמים ומרוצים מעצמנו ומהמחמאות שקיבלנו, שאפילו בבעיות הצפויות כיום, מראש, אנו לא מטפלים. עד כמה נתחרט בעתיד כשנסתכל אחורה ונתהה איך טעינו ואיך עצמנו עין...