המנדאט הבריטי היטיב עם האוכלוסייה הערבית/חלק א'

המנהיגות הפלשתינית רואה בהצהרת בלפור ובשלטון המנדט אסון לאומי. אבל, אין להתעלם מהצד החיובי של אירועים אלה לגבי האוכלוסייה הערבית. ממשלת המנדט עשתה מאמצים לקדם את מצבה של האוכלוסייה הערבית, אם כי במסגרת אילוצים תקציביים, בשל שלושה שיקולים: ההערכה ששיפור במצבם יבטיח שקט, הגישה שהם אוכלוסייה נחשלת שיש לשפר את מצבה והאינטרס האימפריאלי הבריטי לטפח קשרים עם העולם הערבי.

שיקום החקלאות הערבית

תוכנית השיקום כללה מלווה לחקלאות בסך 500,000 לירות מצריות, ביטול המס העות'מאני של 20% על היבול, שחרור הענף ממס המעשר, פיתוח מקורות מים, ביטול המונופול העות'מאני על גידול הטבק, עידוד ענף הכותנה וחקיקה רלוונטית. ובעיקר - ביטול ההסדרים מהתקופה העות'מאנית: חיסול שיטת המושאע.

הפיגור של החקלאות הערבית נבע, לדעת מומחי ממשלת המנדט, ממספר גורמים:

- המשטר הקרקעי שנקבע בתקופה העות'מאנית - כל האדמות הכפריות היו להלכה רכוש המדינה ועל מעבד האדמה הוטלו הגבלות מסוימות. שיטת המושאע קבעה בעלות משותפת של הכפר על קרקעות הכפר ועל-פי שיטה זו חולקו החלקות מחדש אחת לשנתיים. החיסרון של השיטה היה, לדעת מומחי ממשלת המנדט, שלפלאח לא השתלם להשקיע בשיפור, פיתוח והשבחה. "ועדת אדמות מושאע" שהוקמה על-ידי ממשלת המנדט קבעה ב-1923 ש- 56% מאדמות הכפרים ששטח אדמותיהם היה 4,876,000 דונם היו אדמות המעובדות בשיטת המושאע.

- השתלטות האפנדים על קרקעות הכפריים - בשלהי התקופה העות'מאנית הוחלט על רישום בעלות על הקרקעות. אבל הפלאחים היססו לעשות זאת בשל החשש שהרישום יאלצם לשלם מיסים ולהתגייס לצבא. האפנדים (נכבדים בעלי אמצעים) ניצלו חשש זה ורשמו את הקרקעות על שמם וכך הפכו את הפלאחים לאריסים. גם הבדואים שעברו להתיישבות קבע העדיפו בעלות האפנדים. חסר מידע מדויק על כמות הקרקעות שהיו בידי האפנדים. יעקב שמעוני הגיע למסקנה שרבע עד שליש מהאדמות של הערבים היו בידי כ-13 בעלי אחוזות. זאב אברמוביץ' ויצחק גלפט קבעו ש- 30% מכל אדמות הכפרים הערבים השתייכו לבעלי האחוזות הגדולות. גודל האחוזות נע בין 300 ל-500 דונם ומעלה. השטח הכולל של האחוזות היה 4,200,000 דונם אבל לא כל השטח הזה היה מעובד. רוב האחוזות עובדו על-ידי אריסים ומיעוטם על-ידי פועלים שכירים. הפלאחים המנושלים הפכו לחסרי קרקע.

- לווקף הייתה בעלות על קרקעות ואף הוא לא גילה עניין בשיפורים. יעקב שמעוני העריך שבידי ההקדש המוסלמי היו בין 750,000 ל-1,000,000 דונם.

- תלות הפלאחים במלווים בריבית - המלווים גבו ריבית גבוהה מפלאחים שנזקקו להלוואה. הלוואה מבנק בתנאים יותר טובים חייבה למשכן את הקרקע אבל בשל שיטת המושאע לא הייתה לפלאח בעלות על קרקע.

- השמרנות של הפלאחים - הם המשיכו לעבד את אדמתם בשיטות מסורתיות.

- לפלאחים לא היה ההון הדרוש לפיתוח ומודרניזציה ולאפנדים לא היה אינטרס להשקיע באחוזותיהם.

- גידול אוכלוסיית הערים והתפתחות כלכלת שוק לתוצרת החקלאית חייבו הגדלת הפריון. לא ניתן היה להכניס שיטות עיבוד - השקאה, זיבול, ועוד... בשיטת המושאע. המסקנה הייתה שיש להחליף את שיטת המושאע.

סעיף 11 בכתב המנדט קבע שיש להנהיג משטר אגררי חדש. לשם כך צריך היה לבטל את "שיטת המושאע", כלומר את שיטת "החזקה הקולקטיבית" שהייתה נהוגה בתקופה העות'מאנית והייתה המכשול העיקרי להכנסת משטר אגררי חדש. בעיה זו הייתה קשורה גם בשמרנות של הפלאחים הערבים. ממשלת המנדט העדיפה שכנוע על חקיקה. ב-1928 התקבלה "פקודת הקרקעות" (סידור זכות הקניין ) על-פי המודל שנעשה בסודן.

על-פי דוח ועדת ג'ונסון/קרוסבי מ-1930 היוו אדמות המושאע בארץ 44% מכלל האדמות המעובדות (בדרום היה היקף אשמות המושאע 69%) ו-56% היו אדמות מפרוז - מעבר משיטת המשאע לשיטת המפרוז התבטאה בחלוקת האדמות לפלאחים בהסכם פנימי לא-רשמי וכך לכל פלאח היה משק משלו באותם כפרים.

דוח ממשלת המנדט לחבה"ל ב-1932 שיקף את שביעות הרצון של השלטון מההתקדמות בחיסול שיטת המושאע. על-פי הדוח ב-70 כפרים הסתיימה חלוקת הקרקעות, ב-13 החלוקה היא בשלבי סיום וב-21 כפרים החל תהליך החלוקה. דוח ממשלת המנדט מ-1935 קבע שחיסול שיטת המושאע בשלבי סיום ונותרו רק 34,053 בעלי חלקות על-פי שיטת המושאע. כלומר, רק 35% - 40% מהפלאחים נותרו בשיטת המושאע. ממשלת המנדט דיווחה לחבה"ל על ההתקדמות במעבר הפלאחים לחקלאות אינטנסיבית בו-זמנית עם חיסול שיטת המושאע. דוח מ-1929 בישר על הכנסת שימוש במכונות חקלאיות לכפרים ודוח 1931 דיווח על ההתקדמות בשימוש במכונות חקלאיות. דוח 1934 דיווח על מעבר ממחרשות עץ למחרשות מפלדה ועל שימוש בטרקטורים.

ההשקעות בחקלאות

בין 1919 ל-1922 הושקעו למעלה מ-100,000 לי"ש שהם כ-3% מהתקציב הכללי בעידוד החקלאות הערבית. כל הפעילות בתחום החקלאות נועדה לפתח את החקלאות של הפלאח הערבי מתוך גישה שיש לקדם אוכלוסיות חלשות. הטיס-רולף קבעה שבתוכנית הכלכלית של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל הושם דגש על פיתוח החקלאות בעיקר לסקטור הערבי. הוא סמך על ההסתדרות הציונית שתדאג לחקלאות היהודית. 32.9% מההלוואות לא נפרעו.

המחלקה לחקלאות הציבה לעצמה 2 מטרות: שיפור ופיתוח החקלאות של הפלאח הערבי ועידוד וקידום ענף ההדרים שהיה ענף היצוא העיקרי בו רוב העוסקים בו היו יהודים ומיעוטם ערבית. לשם השגת המטרה ראשונה נקטה המחלקה בפעולות הבאות:

- הקמת שירותי הדרכה והדגמה - עוזרים חקלאיים נשלחו לכל המחוזות וביקרו בקביעות בכפרים. הם חילקו חוברות הסברה והדריכו את הפלאחים כיצד להשתמש בזבל כימי, לטפל במחלות בבהמות ולהשתמש במכונות גז לחיסול עכברי שדה ועוד...

- הקמת מכון למחקר וניסויים - הוקמו תחנת ניסיונות חקלאית בעכו, חוות ניסיונות לגידול בהמות ומוזאון לחקלאות על הכרמל. ההדרכות עסקו בגידולי שדה, עצי פרי, מדגרות, וכוורות.

- לוחמה במחלות ומזיקים- תשומת לב מיוחדת הוקדשה להדרכה לאמצעים למניעת יתושי מלריה.

- שירותים וטרינריים

- עידוד ופיתוח החינוך החקלאי

- חלוקת זרעים

- ייעור שטחים הרריים

- עצירת הדיונות

- פיתוח ענף הדייג

- חקר מקורות המים

- הכנסת גידולים וזנים חדשים כמו גידול טבק

הקטנת המיסים על החקלאות

מעמסת החובות של הפלאחים והאריסים הייתה גבוהה ובחוגי ממשלת המנדט היו מעוניינים להקל על הפלאחים ככל שניתן. בתקופה העות'מאנית המס על החקלאות (מס המעשר) היה בין 20% ל-50% מהיבול ועל כך יש להוסיף את הסחטנות והעושק של גובי המיסים. בראשית תקופת המנדט גבו 12.5% מהברוטו ובין 1925 ל-1935 הורידו את המס ל-10% וב-1927 התשלום הפך לסכום קבוע לדונם ולא על-פי היבול. בשנות בצורת או בשנות המשבר הכלכלי או יבולים נמוכים הקלה ממשלת המנדט על הפלאחים. ב-1930 ויתרה הממשלה על 30% מהתשלום ואח"כ על 20% נוספים. ב-1935 הויתור היה על 50% מהמס. הפלאחים שוחררו מתשלום חלקי או מלא בשנים של יבולים נמוכים וב-1935 הייתה ירידה נוספת עם חקיקת "מס הרכוש הכפרי". סכום "מס הרכוש הכפרי" ששולם היה נמוך בהרבה ממס המעשר. כמו-כן, גובה התשלום נקבע על-פי סוג הקרקע. קרקע זיבורית שוחררה מהמס, התשלום עבור דונם פלחה היה 25 מא"י.

הלוואות לפלאחים

אחת הבעיות של הפלאחים הערבים הייתה השיעבוד למלווים בריבית קצוצה והעדר הלוואות בתנאים נוחים לשיקום משקיהם לאחר המלחמה ולשם פיתוחם. החובות נוצרו בשל קנייה באשראי מסוחרים תמורת שיעבוד היבול מראש כשהסוחר קובע את התנאים, או צבירת חוב בשל הריבית הגבוהה. הפלאחים לוו גם כדי לשלם מיסים. הריבית נעה בין 30% ל-60%.

הממשל הצבאי הבריטי הגיע להסכם בקיץ 1919 עם הבנק האנגלי-מצרי שהיה לו סניף בארץ כדי שישקיע 500,000 ליש"ט במתן הלוואות לפלאחים. אבל רק חלק קטן מהפלאחים קיבלו הלוואות. גדעון ביגר דיווח שהמימשל האזרחי חידש את חלוקת ההלוואות שהחלה בתקופת המימשל הצבאי ועד 1923 חולק סכום של 561,751,383 לי"מ כהלוואות. משרד המושבות הביא להפסקת ההלוואות בשל אי-פרעון של 32.9%.

הנציב סמואל היה מעוניין בהקמת בנק למשכנתאות או לחקלאות כדי לאפשר הלוואות לפלאחים הערבים. בארץ היו מספר בנקים: הבנק האנגלי-מצרי, הבנק של רומא ובנק אפ"ק הציוני אבל הם לא עסקו במתן הלוואות. מאמציו של סמואל להקים בנק לחקלאות נתקלו בהתנגדות הממשלה הבריטית. אבל, הייתה התקדמות: חוק "פקודת הבנקים לאשראי" הטיל על בנקים למשכנתאות הגבלות שלדעת גרוס היו חלק ממדיניות ההגנה על הפלאחים והאריסים. ב-1935 הוקם ביוזמת ממשלת המנדט ובהשתתפותה בנק חקלאי. ב-1937 ניתנו כ-600 הלוואות. ב-1940 הבנק החקלאי הערבי נתן 46,000 לא"י הלוואות. בתקופת מלחה"ע השנייה חילקה המחלקה לחקלאות תמריצים לעדוד הגדלת התפוקה בחקלאות בסך 856,000 לא"י.

הקמת אגודות אשראי לחקלאים - ממשלת המנדט עודדה הקמת אגודות אשראי. עד 1938 הוקמו אגודות ב-120 כפרים. ב-1946 עדיין היו אגודות אשראי רק ב-125 כפרים. בתקופות של גאות כלכלית הייתה ירידה בעול החובות אבל, בתקופות שפל הייתה עלייה.

ועדה ממשלתית בדקה ב-1945 את מצב החובות ומצאה ש-51% מההלוואות ניתנו בריבית בין 9% ל-12% על-ידי בנקים ואגודות אשראי אבל 41% עדיין ניתנו על-ידי מלווים בריבית גבוהה. הבריטים טענו שבזכות העזרה שהגישה המחלקה לפלאחים השתחררו רובם או לפחות מחלק ניכר מעול חובותיהם.

יוסף ושיץ הגיע למסקנה שממשלת המנדט חילקה לפלאחים הלוואות בסך 907,000 לא"י עד 1939 ובין 1940 ל-1945 ניתנו 278,000 נוספים. הפלאחים קיבלו הלוואות גם מבנקים. ברקליס בנק נתן הלוואות בסך 200,000 לא"י.

חקיקה בנוגע לגובה הריבית

המחלקה לחקלאות פעלה לשחרור הפלאחים מחובותיהם ומשעבודם למלווים בריבית קצוצה. נחקק חוק שאסר גביית ריבית קצוצה. המחלקה לחקלאות פעלה לשחרור הפלאחים מחובותיהם ומשעבודם למלווים בריבית קצוצה.

בעיית האריסים

1929- הבטחת פיצויים לאריסים בעד נזקים שנגרמו להם ובעד הוצאות להשבחת הקרקע.
1933- "הפקודה להגנת האריסים":הפקודה הגדירה מיהו אריס חוקי - מי שעיבד משק חקלאי לפחות שנה, שילם דמי שכירות ולא הזניח את משקו. התנאי לפינויו מהקרקע היה מתן שטח חלופי. מומחים מעם ממשלת המנדט קבעו מהו "שטח המחייה" הדרוש לפלאח על-פי גודל המשפחה ותנאי הקרקע הדרושים לגידולים שהוא גידל.

המעשר כלל ¼ עד 1/3 מהיבול על-פי יעקב שמעוני או 12.5% מהיבול על-פי שילה הטיס-רולף. הממשלה פעלה לצמצומו והצליחה להורידו ל-10% ב-1925. ב-1927 נקבע שהמס ישולם ביבול. ב-1935 שונתה שיטת המיסוי של החקלאות.

הגנה על הפלאחים

חקיקה להגנת הפלאחים: מטרת החקיקה, לדעת שביט/ביגר, הייתה להגן על הפלאחים, למנוע ספסרות בקרקעות ולקדם את מצבו של הכפר הערבי (פקודות בענייני קרקעות ניתנו בהקשר למאורעות שארגנו הערבים נגד היהודים): ספטמבר 1920 - "הפקודה על העברת נכסי דלא ניידי": פורסמו הוראות לגבי רישום ומסירת קרקעות ונפתחו משרדי רישום קרקעות. דצמבר 1921 - הגבלת גודל שטחי הקרקע למכירה והצורך באישור מיוחד לגבי שטחים שמעבר לגודל שנקבע. הגנה על התוצרת החקלאית על-ידי הגנת מכס קבועה או עונתית. בקיצור, ממשלת המנדאט הייתה מודעת למצבה של האוכלוסייה הערבית ופעלה לשיפור מצבה.