שבחי הארץ הטובה

גילוי נאות: מעולם לא דיברתי עם עמיתי חיים לוינסון, חבר מערכת הארץ, לא ישירות ולא טלפונית, לא בפייסבוק ולא בטוויטר. ממש שום כלום. כל שידעתי עליו היה, שהוא בן למשפחה חרדית שעלתה מארה"ב, למד בחיידר אך השליך את הכיפה מראשו. מפעם לפעם האזנתי חלקית לתוכנית הרדיו שלו ברשת ב', 'דקלוינסון'; ומידי פעם נחשפתי לטורים והתחקירים שפירסם בעיתונו. ברדיו הוא התבלט בחריפותו ושנינותו, ובעיתונו - בקו לוחמני אנטי מתנחלי קיצוני ותומך נלהב ברעיון המדינה הפלשתינית.

בעיתון הארץ אין זו עמדה חריגה. את הקו הנשכני של השוקניה מובילים גדעון לוי ורוגל אלפר, עמירה הס ואורי משגב, צבי בראל ועודה בשאראת, וסליחה משאר חברי 'נבחרת המשטמה' שנשכחו. הצד השווה שבהם - שלילה מוחלטת מכל מה שצל צילה של 'הדתה' מסתמן בו, לצד איבה עמוקה לימין ולמתנחלים, תוך הזדהות גבוהה עם הפלשתינים. הסיכסוך הפלשתיני-ישראלי משתקף בהארץ כסיפור של שחור ולבן: הישראלים תמיד אשמים, הפלשתינים תמיד קורבנותיהם. אין אפס. הנסיבות לא חשובות. לא פלא שיש המכנים אותו 'פלשתיין פוסט'.

אפילו לוי אשכול המפא"י'ניק, כבר ב-1967, למד להכיר אותו כשאמר שזהו "עיתון המרעיל את נשמת קוראיו". יצחק שמיר טען שביום שיכתבו עליו בהארץ מילה טובה, הוא יצטרך לפשפש במעשיו. אפילו ממשלת גרמניה ספגה בהארץ ביקורת ארסית, כשחוקקה את החוק לאיסור פעילות ה-BDS.

באווירה הזו השתלב להפליא חיים לוינסון. אבל דווקא משום כך שיפשפנו עיניים בתדהמה, כשנתקלנו השבוע בעמוד האדיטוריאלי של הארץ בטור ציוני-יהודי לעילא, פרי מקלדתו, וכותרתו כל כך פיוטית: "את שאהבה נפשי". באתר הארץ באינטרנט אף ניתנה לו כותרת ארוכה יותר, פיוטית יותר: "את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו". הזהו לוינסון הנשכני, עויין ההתיישבות, המתנחלים והימין בכלל? הזהו לוינסון הציניקן, הסרקסטי, המאוד ביקורתי כלפי ישראל והישראלים?

אז כן. זהו אותו לוינסון ממש, שהפעם התפייט, ואולי התפרע, על דפי הארץ, עם שיר אהבה יפה ומרגש כלפי המדינה. לגמרי במפתיע אירע, שהדברים הודפסו רק יום אחד לאחר שקראנו בתורה את שבחי הארץ הטובה: "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ". וזה מה שכתב. לא נגענו, זולת קיצורים מתבקשים מחמת קוצר היריעה:

קוראי הארץ מפרגנים

"היום לפני 40 שנה, בכ"ג באב תשמ"א, מרצונם הטוב והחופשי, ירדו הורי וחמשת אחי מהמטוס שהביא אותם לכאן מארצות הברית. מאחור הם השאירו משפחה, עבודות שהיו מכניסות להם הרבה יותר כסף מכפי שהשתכרו פה, קריירות מרשימות יותר ובית פרברים גדול פי כמה מבית האבן שבו התמקמנו בירושלים.

עלייה היא טראומה. גדיעת חיים ונטיעתם מחדש בלי לדעת מה ייצא... ולמרות הכל - אין כמו בישראל. מזל שבאנו. אין מקום שטבעי יותר ליהודי לחיות בו. ישראל היא הבית. ישראל היא המקום והיעד. ככה טבעי. ישראל היא לא מקלט מפני פוגרומים ושואה. יש חלקים בארץ שיותר מסוכן להסתובב בהם מאשר במנהטן. אבל לא בגלל זה באנו. ישראל היא בראש וראשונה תחושה של שייכות. של יצירה שיש לך חלק בבנייתה. אין בה נאמנות כפולה ואין בה זרות. לא צריך להתנצל בה על שאתה יהודי. היא הגשמת חזון הדורות של אבי ואביו ואבי אביו, שלא הייתה להם - כפי שהייתה להורי - הזכות לממש.

ישראל היא משפחה. אתה מרגיש בה תחושת קִרבה גם לאנשים שזרים לך לחלוטין. היא גם לוחצת, אבל היא אוהבת. היא השקעה. אנשים נותנים מעצמם יותר כדי שהניסוי יצליח. ישראל היא רֵעות. אפילו הפוליטיקאים הארסיים ביותר, למרות המאמצים, לא הצליחו לפרק את החיבור שיש כאן בין אנשים. ישראל היא אהבה. היא מעוררת רגשות. היא משמחת ברגעיה היפים ומכאיבה ברגעיה הקודרים. בישראל אתה חלק... זו מדינה שאתה חי בה, ולא במקביל אליה... זה סיפור שעוד נרקם, וכל אחד יכול לכתוב את הפרק שלו".

נכון אמנם, כותב לוינסון, שכמחצית מהעולים מארה"ב חזרו לארצם. ואפילו יש להם שם "ארנק תפוח, אייפון בחצי מחיר, נחל בבית, השקעות בקרנות גידור, בית קיט בווירג'יניה ביץ' ובייגל עם סלמון בכינוס השנתי של ה-JCC. אבל כל זה ממש לא מרשים אותו: "אז מה. הם צודקים טקטית, אבל טועים אסטרטגית. אם הייתי עיתונאי ב'ניו-יורק טיימס', הייתי מרוויח פי עשרה ממה שאני מרוויח היום. אבל הייתי ב'ניו-יורק טיימס', לא ב'הארץ'. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל לא רוח ונשמה. לא פגשתי עד היום מישהו שחזר לאמריקה וחזרתו הרחיבה את נפשו, כמו שהנפש מתרחבת כשאתה נשכב במיטה שלך בבית, בישראל. או כמו שמצטטים המאוהבים: 'עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו'. לחיי עוד 40 שנה".

עד כאן לוינסון המדהים והמרגש. צדק כנראה ראש הממשלה נפתלי בנט כשאמר רק השבוע בכנסת, תוך כדי פולמוס רגשני עם האופוזיציה, ללא כל קשר לטור של לוינסון: "השמאל אוהב את עם ישראל לא פחות מהימין". בנט כנראה הגזים, מפני שיש עדיין בשמאל גם "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". אבל לוינסון הוכיח שיש גם שמאל אחר. אוהבם של העם הזה, של הארץ הזו. שהנימה הביקורתית והצינית, באה כנראה מעמדת "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב - יוֹכִיחַ".

אפילו קוראי הארץ פירגנו לו. "לוינסון, ריגשת את לבי והרעדת את מיתרי נפשי", כתבה לו הקוראת תמר מגדל מחיפה. ושניר לוי הורוביץ גילתה, שגם היא חוגגת עכשיו 40 שנה לעלייתה מארה"ב ארצה, וחותמת: "אשרינו שזכינו". אכן, ריגשת, חיים. ואשרינו שזכינו.