ב-1 במאי 1948 שהו במושב רמות נפתלי עשרים וחמישה חברים ועשרים חיילים מגדוד 11 של חטיבת "גולני". הם התמקמו ב"מצודה" – הבונקר שמדרום למושב, על גבעת בילאוי ובמוצב שמצפון על גבעת מענית. ב-30 באפריל הגיע למושב אלי עקביא, מפקד-מחלקה שסיים זה עתה קורס קצינים. המג"ד ישראל ליאור שלח אותו לדבריו לשם ללא תדרוך. הרי סיפורו:

"בערב עליתי ברגל לרמות נפתלי, עם מלווים, בפיקוד עמוס בניין, כדי לפקד על מחלקת החי"ש במושב. הבאנו איתנו מקלע ברן, מעט תחמושת ומים. אילו נתקלנו בדרך במארב אף אחד מאיתנו לא היה נשאר חי. הגענו בחצות. בחדר האוכל פגשתי את המא"ז¹ אליעזר קאופמן. הוא כיבד אותי בפודינג מצוין ואמרתי לעצמי: 'פה, אעשה חיים'. עמוס השאיר אצלי את התת-מקלע שלו וחזר לאיילת השחר עם המלווים. אליעזר ואני נדברנו שניפגש בשש בבוקר ונתכנן את האסטרטגיה. ישנתי בצריף מחוץ למצודה.

"בארבע לפנות בוקר העירו אותי קולות נפץ. בפעם הראשונה בחיי שמעתי הפגזת תותחים. חשבתי, 'מדוע איש לא אמר לי שיש פה מחצבה?! ואז פרץ לחדרי כלב שחור וגדול ושכב מתחת למיטה. אחרי כמה דקות נכנס אליעזר לחדר ואמר לי, 'מתקיפים אותנו, קח אנשים ולך לבילאווי'. יצאתי בריצה לחצר. כמה חבר'ה עמדו שם. לא הכרתי אותם. אמרתי להם 'אחרי' ואז נעצרתי ושאלתי, 'איפה זה הבילאווי'? אליעזר הסביר לי, ואז ראיתי אנשים נסוגים משם. נכנסתי עם אליעזר לחדר הקשר והוריתי לקשרית להודיע לאיילת השחר שאנחנו מותקפים".²

בשעה שלוש אחרי חצות, אור ל-1 במאי, שמע השומר על גבעת בילאווי רשרוש של אבן מִדרדרת, ירה צרור ושמע אנחה, הלך עם חבריו לכיוון הקול ואיתר קצין סורי גוסס. החיילים הסוריים מ"צבא ההצלה" שאמורים היו לתקוף את הגבעה ברחו כשנפגע מפקדם.

"בארבע לפנות בוקר ראינו המונים המונים של ערבים גולשים מרכס ההר שמנגד, מכפר דַיְשום³ ומהגבעה והמטעים שליד תל-הראווי, שממזרח לרמות נפתלי", סיפר אחד האנשים שהיו בבונקר בגבעת בילאווי. "הם צעדו לקראתנו בשקט ובביטחון, ואנו היינו רק שמונה, עם נשק קל ומרגמה אחת שני אינטש. ירינו על המתקיפים והם השיבו אש ממקלעים וממרגמות, ירדו מהרכסים, טיפסו בחסות של שטח מת והגיעו לצלע הדרומית-מערבית של תל הבילאווי. מפקד הכיתה פקד עלינו לסגת. אחד החברים נהרג ולא יכולנו לקחת איתנו את גווייתו. את המרגמה השארנו על התל. חילופי היריות נמשכו כשעה, תוך-כדי יריות נסוגונו לכיוון המצודה. לפני כן יצאו שתי כיתות מהמצודה, תפסו עמדות וחיפו על נסיגתנו".⁴

חבר המושב, משה כץ, היה בתורנות וישן במגדל של המצודה בלילה שבין 30 באפריל ל-1 במאי. בשעות הערב והלילה ראה כוחות ערביים נעים בחורשת קדש ובמלכיה, ולפנות בוקר שמע יריות וצעקות מהבילאווי. אחר-כך ראה שהכיתה נסוגה מהבילאווי וחִיפּה עליה. "המסתערים התקדמו ולא היה מי שיעצור בעדם", סיפר כץ. "הם באו בשני גלים והסתערו בסדר צבאי. ניהלנו אִתם דו-קרב יריות. אני יריתי וקצרתי אותם אחד אחד. אחרי כשעה נבלם הגל הראשון של ההסתערות".⁵

בעמדות שבגבעת מענית מצפון למושב, היו בלילה שבין 30 באפריל ל-1 במאי עשרה אנשי חי"ש בפיקוד מאיר סיטון. שמונה מהם ישנו ושניים שמרו. ארד שוורץ סיפר: "בשלוש לפנות בוקר העירו אותנו הפגזים. תפסנו עמדות, שמענו קולות של ערבים. כשעלה השחר ראינו משוריינים של הצבא הלבנוני נוסעים ממשטרת נבי יושע לרמות נפתלי. מחלקה לבנונית ניסתה להסתער עלינו. הנחנו לה להתקדם וכשהייתי במרחק חמישה-עשר מטרים ירינו. הלבנונים נסוגו ולא הטרידו אותנו עוד באותו יום".⁶

בשעה רבע לארבע לפנות בוקר ירו שני תותחים על המושב פגזים 25 ליטראות. טור של חמישה משוריינים התקדם למושב מנבי יושע ואחריו צעדו חיילים ערבים רבים. גם המשוריינים ירו בתותחים. במכתב ששלחה טובה קוטלוביץ לידיד בארצות-הברית אחרי שבועיים כתוב: "התעוררנו לקול הפגז הראשון. תחילה לא תפסנו את הנעשה, אולם כשנפל גם הפגז השני והוא נפל לידנו, קפצנו כולנו מהמיטות ורצנו למעלה, לתוך המצודה. המצודה נפרצה במקומות רבים ואגף שלם בעל חמישה חדרים נהרס כליל. כל אחד עמד ליד אחד החלונות. מיד בהתחלה נהרגו ארבעה ונפצעו שבעה-עשר".⁷

המשוריינים הערביים פרצו את המחסומים שהיו על הדרך והגיעו לשערי המושב. מקלע ההוצ'קס⁸ של רמות נפתלי השתתק. ממרגמת שני אינטש ירו מגיני המושב ארבעים וחמש פצצות על הטור. מצוהר שבמצודה ירתה החיילת עדה בן-נחום ברובה קרבינה, ופגעה במיכל הדלק של המשוריין הראשון. המשוריין התלקח ונוסעיו קפצו ממנו וברחו. כדורים חודרי שריון נורו על המשוריינים האחרים והם נסוגו למרחק של שמונה מאות מטרים. גם אנשי חיל הרגלים הערבִיים נסוגו למרחק זה והמשיכו לירות לכיוון המושב.⁹

ב-1949, תיאר ת. סייר בשבועון "במחנה" של צה"ל את גבורתה של טובה קוטלוביץ בקרב רמות נפתלי: "ממגדל המצודה ירה בלי הרף ההוצ'קס, אולם חבר מן המקום שפעל בו ספג צרור בלסת. ההוצ'קס נשתתק והאויב ההין להתקרב יותר. טובה'לה ועוד חבר עלו למעלה. המקלען הפצוע כבר גסס. הם החלו להפעיל את המכונה, סומים, משום שאי-אפשר היה להרים ראש ולצפות מחמת מסך האש והפגזים שכוונו היישר למגדל. החבר שעזר לה נפצע בשוקו. טובהל'ה פרקה את הקנה הלוהט של ההוצ'קס אולם לא נתגברה על המכשול. קיר אחר קיר נהרס עליה. ירדה לאולם במדרגות התלולות, נושאת על גבה את החבר הפצוע, הניחה אותו למטה וחזרה ועלתה וברדתה הצליחה לקחת עימה את המכונה המפורקת. עלתה שוב והטילה למטה את שקי החול, כדי לבצר את האולם. המדרגות שהובילו מן האולם למצודה למטה כוסו באש צפופה. הם נותרו אפוא, ההרוג הפצוע היא ועוד חבר משק, כלואים ולא ידעו דבר מן הנעשה בחוץ. דומים היו שהחצר עומדת ליפול. אז החליטו שטובהל'ה תהרוג ברגע האחרון את הפצוע ואת החבר החי ואחר כך תחסל עצמה ברימון. משראו שעודם מחזיקים מעמד, עברו בריצה בנושאם את המכונה והפצוע, את הקטע המכוסה באש והגיעו בשלום לחדרי המצודה. טובהל'ה חיטטה בין הריסות המטבח ומצאה קצת מזון והחלה עוברת באש לחלקו בין העמדות בתוספת דברי עידוד למגינים הלאים. לאחר-מכן חזרה והוסיפה להביא מים ותחמושת".¹⁰

במכתבה סיפרה טובהל'ה: "נלחמנו בלי כל תקווה לצאת חיים. לא פעם הכנו את הכדורים כדי לתקעם אחד בראשו של השני מתוך דם קר והכרה ברורה. ברירה לא הייתה לנו היות שלא יכולנו לסגת לשום מקום, לא היה אכפת לי כבר כלום. ראיתי שניים שנהרגו לידי. מצבם היה איום. אני בדרך נס לא נפגעתי ושוב ניצלתי אחרי שפעמיים הספקתי לצאת משני חדרים שונים כמה רגעים לפני שחדרו פגזים לתוכם וכל הנמצאים באותם החדרים נפגעו. במכנסיים שלבשתי באותו יום ישנם שני חורים גדולים במכנס של רגל ימין שדרכם עבר רסיס של פגז ורגלי לא נפגעה כלל".¹¹
___________________

בשבוע הבא: התקפה על כל אצבע הגליל; חברי קיבוץ דן סרבו לוותר על חגיגות 1 במאי; קריאות לעזרה מרמות נפתלי; הפצצות מהאוויר על כוחות "צבא ההצלה" שתקפו את מושב רמות-נפתלי; הברית הבלתי קדושה בין צה"ל, האקדמיה, והמערכת הפוליטית, המעניקה לגיטימציה הפרסים ומקדמת את קִצוֹ של בית שלישי.

1. מפקד האזור.
2. ראיון עם אלי עקביא, ורדה שולמן, עמ' 43-41.
3. הכפר דַיְשום שכן בגובה של 600 מטרים מעל פני הים על מורדות סלעיים מתונים המשקיפים לעבר נחל יראון. בסמוך לכפר עבר הגבול עם לבנון. תושבי הכפר ברחו ממנו ללבנון בזמן מבצע חירם באוקטובר 1948. ב-1953 הוקם מושב דישון ממזרח לאתר הכפר. (אתר זוכרות).
4. ורדה שולמן, עמ' 37.
5. שם, שם עמ' 38-37.
6. ראיון עם ארד שוורץ.
7. עותק של המכתב נמצא בארכיון המחבר.
8. מקלע 7.5 מ"מ של טנק קל צרפתי שפותח לפני מלחמת העול השנייה.
9. א"צ, מטה חיל יפתח למטכ"ל – דווח הקרב ברמות נפתלי ב-1 באפריל 1948; דוד שליו, "הסטן שהציל את רמות נפתלי", "דבר", 5 בספטמבר 1973.
10. ת. סייר, "טובהל'ה מרמות נפתלי", "במחנה", גיליון 30, 24 במארס 1949.
11. א"מ, מכתב של טובה קוטלוביץ.