בשבוע הספר אני נאמן למנהגי, אני חוזר לספרי השירה של א.צ. גרינברג. אני כואב את כאבו של המשורר, שאני רואה בו ענק השירה העברית בשלהי המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20. ראייתי בו אחד מגדולי השירה העברית משולבת בתעוזתי הצנועה לחלוק על שלל ביטויים ותכנים בגישתו הפוליטית, ואני גם מעז לחלוק על דרך ההתבטאות.
אני כואב את כאבו של המשורר, שבספטמבר 1939 שהה בפולין והצליח להימלט ממנה ברגע האחרון. למרבה הצער, כל משפחתו, שלא הצליחה להימלט מפולין, נספתה על-ידי הקלגסים הנאצים בזמן המלחמה. האירוע של אובדן כל המשפחה שיתק את המשורר, שמספר שנים לא היה מסוגל לכתוב. רק ב-1945 שב לכתיבה.
צר לי, שמספר שנים כאב אובדן המשפחה שיתק שירה רחבת יריעה של א.צ. גרינברג, שנעה במרחב הגדול, העמוס בשלל רבדים היסטוריים של הלשון העברית למן לשון המקרא והתלמוד דרך אימוץ הנוסחאות של השירה העתיקה ברוח הפיוט העברי הקדום, אימוץ פניני שירת ימי הביניים ועד לדפוסי הלשון המודרניסטית.
כשאני מביע הסתייגות מהתבטאות שירית של א.צ. גרינברג אני עושה זאת בכאב רב. בכאב רב אני מביע את הסתייגותי מאמירה רווית יהירות לאומנית של משורר אהוב, אך אינני יכול לקבל את גישתו שבעולמנו קיימים - "שְׁנֵי מִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם נִימוֹלִים וַעֲרֵלִים". ובהתאם לקביעה זו הוא מתייחס לבני אדם.
כואבת לי ההכללה של אורי צבי גרינברג, ענק השירה העברית, ביחסו אל בני העם הערבי. שרה רעייתו של אברהם אבינו בספר בראשית פרק כ"א פסוק י"א אמרה את הביטוי "בֵּן הָאָמָה" בהתייחסה לישמעאל, בנה של האמה הגר. לא הייתה הצדקה שמשורר בימינו יאמץ את הביטוי, שאמרה שרה אמנו על בן אחד של האמה הגר, וייחס אותו לכל בני העם הערבי במאה העשרים.
לצערי, המשורר א.צ. גרינברג עלה על שרטון של יהירות לאומנית והתנשאות בקביעה, שבני העם הערבי בכללותו כל אחד מהם הוא בבחינת "בֵּן הָאָמָה". ציער אותי, שמשורר בעל שיעור קומה מצרף לכל בת ערב את שם התואר "נִקְלֶה". אני מוכן לקבל ביקורת חריפה על מעשי פורענות, שביצעו ערבים בישוב היהודי בפרעות תרפ"ט ופרעות תרצ"ו, אך איש תרבות חוטא חטא בלתי נסלח בקביעה לגבי כלל כל בני העם הערבי באשר הם, שהם בבחינת "בֵּן הָאָמָה" או "כַּלְבֵי עָרָב" או "חֶלְאַת עָרָב".
הרופא, שעונה לשם מוחמד, שמטפל בי ובשורה ארוכה של חולים במסירות רבה במחלקה האנקולוגית בבית חולים, בשבילי הוא אדם ולא כלב או חלאה. אני מתבייש, שבתרבות העברית הרופא המסור קוטלג על-ידי גדול המשוררים שלנו בשפה העברית במאה העשרים כ"בֵּן הָאָמָה" ונושא את התווית המעליבה והמגדפת של "כֶּלֶב" ו"חֶלְאָה".
סבירה היא הביקורת של משורר על הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל, שנקטה במדיניות של הבלגה לנוכח גילויי פורענות אכזרית של ערבים. ניתן היה לקבל את הביקורת על חברי הקיבוץ, שנקטו מדיניות של הבלגה. אך ציער אותי מאד, שענק השירה שלנו חטא בגידוף אותו קיבוץ וחבריו בקללות כמו: "אַל טַף" במשפחות של אותו קיבוץ בשם משמר העמק או "אַל עֵץ" במרחביו החקלאיים.
היום - כששמעתי חבר כנסת ממפלגת הליכוד אומר מעל דוכן הכנסת מה צפוי לאנשי השמאל, שהימין ינצח בבחירות - שמעתי את הביטוי "אַל טַף" מפי א.צ. גרינברג לעברם של חברי משמר העמק.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
