שבועות רבים לאחר אותו לילה, שבו הוא נפגש עם דני, השופט רבינוביץ ישב על ספסל עשוי מעץ גס בחדר-ביקורים מיוחד מול בתו ושאל וחזר שאל אותה את מה שלא רק הוא רצה לדעת.
הסוהרים הניחו לשופט רבינוביץ לשבת עם בתו ככל שהוא יחפוץ ללא הגבלת-זמן. הם הושיבו אותם בחדר שבו אין מחיצות בין האסיר לבין מבקרו. אחד הסוהרים הביא להם קפה בכוסות מפלסטיק.
השופט רבינוביץ הוציא חפיסה של ביסקוויטים מתיקו.
מפקד בית-המעצר הורה לאנשיו לנהוג בשופט רבינוביץ בכל הכבוד הראוי. את רותי שיכנו בתא מיוחד מרוחק מכל האסירות האחרות. פיקוח מיוחד הוצב עליה. איש לא רצה שיקרה לה, חלילה, משהו רע. ההוראות הגיעו היישר מן המטה הארצי. המפכ"ל לא חיפש נקמות. הוא גם לא רצה בעוד ועדה מיוחדת.
הוא היה מרוצה מהתפתחות הפרשה - ומהאופן שבו היא הסתיימה.
ירוחם רבינוביץ, שוב ושוב, ביקש לברר עם בתו מה הביא אותה לעשות את מה שהיא עשתה - לשווא. . הוא-עצמו נחלץ בעור-שיניו מכל הפרשה המביכה - אבל כתם מסוים בכל זאת נותר על חולצתו הלבנה.
ירוחם רבינוביץ לא התבקש לפרוש מתפקידו.
הוא רק הועבר מן התפקיד היוקרתי של שופט בכיר העוסק במשפטים פליליים חשובים, מי שהיה צפוי לשבת בראש הרכבים הדנים בפשעים חמורים, לתפקיד שולי במחלקה האזרחית של בית המשפט המחוזי בירושלים.
השופט רבינוביץ שכר דירה קטנה בירושלים, בת חדר וחצי, ושם הוא ישן ארבעה לילות בשבוע. בימי חמישי בצהריים הוא היה ממהר לעלות על האוטובוס לתל אביב.
שם, הרחק מזרקורי-התקשורת, הוא אמור יהיה לבלות עד למועד פרישתו לגמלאות.
השופט רבינוביץ לא מחה. הוא הבין את הסיטואציה שאליה הוא נקלע. הוא העדיף אותה על-פני חזרה לחייו כעורך-דין.
אף אחד בהנהלת בתי-המשפט לא רצה לקחת את הסיכון של הפקדת משפט פלילי בידי מי שבתו נמצאת בבית-סוהר. וגם לאחר שחרורה, מי יכול להבטיח שהיא שוב לא תיקלע לאותה מרחב עברייני שגרר אותה בעבר לעבר עשייה לא-חוקית.
- " סתם ככה", אמרה רותי לאביה, השופט ירוחם רבינוביץ, לאחר שובה ארצה.
- "אבל למה? תראי לאן הבאת אותי..."
- "לא יודעת. זה דני..."
- "מה דני? איך הוא קשור לכך?"
- "מה זה חשוב? עכשיו זה כבר באמת לא חשוב..."
- "אבל למה, מתוקה שלי, למה זה מגיע לי,,,,"
- "קשה לי להסביר..."
- " זאת לא תשובה. פגעת בי. פגעת בעצמך. וגם פגעת במדינת-ישראל שאת בוודאי אוהבת לא פחות ממני...."
השופט רבינוביץ, שפוף גו, עזב את חדר-הביקורים המיוחד שבו הוא נפגש עם בתו.
על ראשו הוא חבש כובע רחב-שוליים בסגנון מזרח-אירופה. אביו נהג לחבוש אותו בעת שיטוטיו על חוף-הים.
ירוחם רבינוביץ קיווה שהכובע יסתיר את זהותו.
אשתו-גרושתו, אימא של רותי, לא ביקרה אפילו פעם אחת את בתה במקום-מאסרה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
