מגדלים באוויר

מִגְדָּל גִ'י - שַׂלְמָה מַלְכוּתִית
נִצָּב כְּטִירָה בַּכְּרַךְ הַמְעֻשָּׁן
"אָמָּנוּת מִחְיַת הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי"
מֻצֶּגֶת עַכְשָׁו כִּבְמוּזֵאוֹן יָשַׁן.

עוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתָּאִים לְמַרְאֵה
קוֹמוֹת אַהֲבָה בְּלֵב הַשָּׁאוֹן,
הַאִם זוֹ ניוּ יוֹרֵק, פָּרִיז אוֹ הוֹנְג קוֹנְג
אוֹ רַק כַּף תִּקְוָה עַל שְׂפַת יָם הַתִּיכוֹן.

(מתוך "צֹפֶן כְּתִיבָה", עמ' 12)

שלמת מלכות היא כותבת, אבל אפשר גם לומר כי כמוה כטירה בטבורו של כּרַך צפוף, מבנה מעורר השתאות וחוסר נוחות ברבים מלבבות האנשים, שמתנשא מעל יומה של המשוררת. מעל יומה של העיר גם. כי לאחר הכל, כל חלקה קטנה שאפשרה חופש מסוים של הנשימה ושל מרחב הראייה נקטפה והתחושה הולכת וסוגרת, על הלב בעקבות העיניים.

קַטְנותו של האדם תופסת תאוצה בתוך צמצום האור שבא מלמעלה, ובתוך התזזית שמקום כזה יוצר מעצם נוכחותו. שוכניהם של רחובות שלמים ושכונות של עבר נדחסות לתוך מגדל אחד מאלה, שבמעט דמיון יכול להיראות כאותה שידת מגרות ענקית עשויה בטון וברזל שבני אדם רוחשים וחיים, שונאים ואוהבים, עולים ויורדים בתוכה.

"תָּמוּת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים"
צוֹעֵק אִבְּן גַּבִּירוֹל לְכִתַּת הַשּׁוֹפְטִים
וּדְבוֹרָה יוֹשְׁבָה תַּחַת הַתֹּמֶר
בְּסַלָּה אֲרוּזוֹת תִּקְוָה וּתְפִלָּה.
כָּאן תָּקוּם תֵּל אָבִיב חֲדָשָׁה
כָּאן תָּקוּם עִיר כַּלָּה.

(מִתּוֹךְ "זְהִירוּת, כָּאן בּוֹנִים", עֲמ' 19)

כאן וגם שם מתרבים המגדלים, מתגבהים בהדרם, תוך שהם יוצרים תופעה של ישן וחדש יחד, בצמידות ובשכנות שלאו-דווקא יוצרות הרמוניה יתרה. קווי מתאר נשברים, נעשים מרוסקים ובלתי זורמים. בניינים בני שלוש קומות או ארבע מרגישים נחותים לידם. וחלונות פעורים באוויר וגזוזטראות שמתגבהות ונראות תוהות ובוהות, ניתן לומר שכולן ריקות מבני אדם והן כנלחמות בכוח הכבידה שכמו מאיים עליהן. ושמים שהיו פתוחים ורחבים נעשו עכשיו מחולקים, נחתכים כאן ומתאחים שם מחדש, מאבדים את רצף מרחביהם התכולים, הבלתי נגמרים.

בִּן-לַיְלָה הֻשְׁתְּלוּ עַמּוּדֵי הַבַּרְזֶל
מַעַקְפֵי מִגְדָּל הַשֵּׁן.
לְצִדָּם קוֹצְבֵי הַלֵּב שֶׁל הַקּוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.
אָמָּנוּת כִירוּרְגִית מִקְצוֹעִית
בְּפַּרְק הַפְּרָגִים וְהַחַרְצִיּוֹת.
בְּתִקְוָה שֶׁיִּקָּלְטוּ, יֵאָחְזוּ
בְּמַחֲזוֹר הַדָּם שֶׁל הַמִּגְדָּל
לְלֹא סִבּוּכִים, לְלֹא זִהוּמִים,
זְרִיזֵי מַרְפֵּא וְּסְגֻלָּה
כְּיָאֶה לְצַו הַמֵּאָה
וְיִסְלְלוּ נָתִיב
לְחַיֵּי הַפְתָּעָה.

(מִתּוֹךְ "מַעֲקָפִים", עֲמ' 27)

מי כמו משוררת לחוש מצוקה כאשר הבנייה הולכת וגוזלת את השמש ואת האור, גם אם יש בתוכה חיבה לעצם התפתחותה של העיר. מי שכתבה בעבר על העיר כעל נחלה ברוכה, ועל אותו "גן דובנוב", שכייה ירוקה אשר לה הקדישה אחד מספרי שיריה הקרוי בשם זה - הינה נדחקות עכשיו תחושותיה והיא תוהה אם אכן זו עירה, אותה עיר המוכרת לה מזה עשרות בשנים. האם המקום הזה הוא אותו המקום, ואולי מעבר לכך ושלא בתודעתה שואלת אם תהיה היא אותו האדם עצמו בתוך כל ההשתנות הזאת.

וכאילו לא די בכך, ובלי השוואה כמובן, בתוך התהייה הזאת היא מאבדת את האיש שלה, מוסיקאי גדול שליווה את שנותיה. התפרקות הלב באה עם הידבקות הבטון, שקיעת תחושותיה באה עם התנשאות שלדי הבניינים והיא לבדה עכשיו, המגדל מתרומם ליד ביתה ואילו המנגינה הטובה של האיש שלה פסקה ואיננה. ואז היא מבינה, באחת מבינה, כי לא צמיחת המגדלים תצריך את השתלבותה הגדולה, אלא הלימוד מחדש לחיות בלי האיש שלה. זה יהיה הדבר שיצריך את כוחותיה והתגברותה.

לֹא יָדַעְתִּי
כִּי זֶהוּ רַק נִסָּיוֹן שֶׁל קָדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא
לְהוֹרֵנִי מֵחָדָשׁ אֶת כָּל הַצְּבָעִים
בָּם אֶחְרֹּט בְּיָמִים נוֹרָאִים
אֶת יְמוֹת הָאֵבֶל
מִנִגוּנֶיךָ הַשּׁוֹתְקִים.

(מתוך "השראה", עמ' 58)

כך מוקדשים לו חלק משירי הספר, למי שהמוזיקה שלו ניגנה את מיטב שנותיה, והינה צליליו נעדרו ממנה באחת. תמיד לכתו של איש יקר מפתיעה, כואבת, צורבת וקודחת בתוך הריקנות פנימה, והליכה זו שלו הותירה אותה עם רעשי הבנייה הצומחת מסביב. היא מתנחמת אפוא במחשבות שמציפות אותה, בדמות השקופה שהיא רואה ומעלה את צלילי נגינתו מתוך מחשבתה, כותבת לו את געגועיה.

עם זאת, הפלישה של הרועש, של מה שנראה ונשמע כוחני, של קטיעת הנוף וצמצום האור - עם כל ההשתאות שנצברת בה, מאלצים אותה כל אלה לשוב אל היומי שלה, אל המציאות החדשה שחודרת לחייה. מציאות אשר בה היא יכולה לראות מחלון המטבח של דירתה, בהיותה לבדה, את מנופי הענק שבאים לשנות את נופה של העיר, ההולכים וקרבים אליה ונראה שהיא חשה מאוימת. ואם לא מאוימת מהם הרי היא מאוימת בהיותה עכשיו לבדה.

בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח מְאַיְּמִים מְנוֹפֵי הָעֲנָק
כְּלִי הַמַּשְׁחִית שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.
רְחוֹב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ פָּלַשׁ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה
כָּל הַלַּיְלָה דּוֹלֵק הָאוֹר בְּקָפֶה אָרוֹמָה
כְּמִגְנָנָה
כְּמוֹ עוֹרְבִים בְּחַלּוֹן מַכְרִיזִים
מִלְחָמָה.

(מתוך "התחדשות", עמ' 66)

היא נלחמת בתוך עצמה. מופע הבנייה כמוהו כמעבר מילדות לבגרות. היא עושה לסגל עצמה להתחדשות שככל הנראה וככל דבר אחר שבא להחליף ישן בחדש, אינה תמיד לטובה. אך היא מאבדת, אולי להפתעתה, אם היא רוצה ואם לא ומתוך עובדת קיומה של ההוויה החדשה, את רתיעתה מן המתחדש סביבה. תחושותיה מתרככות. כאילו היא מתחילה לראות בזה מוזיקה עירונית חדשה, אורבניוּת שמתנגנת כך או כך לצד ניגונים אחרים. היא יודעת במלוא תודעתה כי אלו הדברים הנוצרים, כי לא תוכל לשנות, כי לא תוכל לעצור את הקדמה, את ההתקדמות, את ההשתנות. גם לא את התרחקות השקט והתכווצות האור. כן, גם את אלה לא תוכל לעצור.

באופן שהוא דו-ערכי בהחלט היא מנסה לקבל את אותה דיכוטומיה שנעשית מיום ליום עובדה מוגמרת, אפשרות חדשה של מחיה, לעשותה סימביוזה אפשרית ובאיזה חיוך ואולי גיחוך מהול באירוניה מעקצצת היא משלימה ואומרת:

בְּעוֹד שָׁנָה בְּעוֹד שְׁנָתַיִם
יֵרֵד גַּם הַיָּרֵחַ הַנַּוָּד
לְהָאִיר אֶת קוֹמוֹת הַמִּגְדָּל
בְּאֶלֶף מֵאוֹרוֹתָיו.
הָעִיר תַּעֲדֶה עֲדִי שֶׁל זָהָב
הָרְחוֹבוֹת יִתְמָרְקוּ מִזֻּהֲמָה וְכָזָב
הַהוֹמְלֶסִים יִמְצְאוּ מַחֲסֶה וּמִשְׂגָּב
מִפְּנֵי הָסַּמִּים וּמִפְּנֵי הָרָעָב
וְהַכְּלָבִים יָנוּחוּ בִּמְלוּנָה שֶׁל שֶׁנְהָב.

הַדֶּרֶךְ לַשָּׁמַיִם תְּהֵא סְלוּלָה וּקְצָרָה
מְלֻוָּה כָּל הָעֵת בְּסִירַת שְׁמִירָה
הַשּׁוֹמֶרֶת בְּנֵי אֱנוֹשׁ מֵהֵעָלְמוּת וְכִלָּיוֹן
כי בּוֹנִים כָּאן מִגְדָּל שְׁמִירָה
בְּשֵׁם הַכּוֹחַ הָעֶלְיוֹן.

("בעוד שנה בעוד שנתיים", עמ' 47)

זהו תהליך שאין ממנו חזרה, שלו מקדישה המשוררת בתחושות מעורבות ספר מיוחד זה. ולהתהוותו של עתיד שהודף במרפקים לא מעודנים את העבר. כמו שכנים חדשים ושונים ממך שאתה למד לשכון לצדם. אולי צעקנים ורועשים ולא די לפי טעמך, אבל אתה יודע שבסופו של דבר תחיה לידם, תסכין אליהם ואולי תלמד לחבב אותם. כך הולכת העיר והומה ומטפסת לגובה, ואדם למד לשאת מעלה בתהייה את ראשו כדי לראות גבוה מעליו דברים שקודם לכן לא ראה, ובה בעת דוחקים ומרחיקים מעיניו את חלקת השמים התכולה שחי מתחתיה, והוא שואל מהו הגודל שלו עכשיו בעיני האיש שמסתכל עליו מלמעלה.

לפי כך אביא קטע נוסף משירה "התחדשות" מעמוד 66, למען הסיום האופטימי והמתפייס שרוצה הספר להעניק:

רַק מַנְגִינַת הֶחָלִיל הַהִיא
עוֹלָה מֵרָחוֹק חֲרִישִׁית בְּפַשְׁטוּת
לְסַמֵּן כִּי גַּם סְתָו קָשֶׁה
עָשׂוּי לְבַשֵּׂר הִתְחַדְּשׁוּת.