"שיח השלום" - והמציאות

כמעט שבע שנים עברו מאז החל הממשל האמריקני את מדיניותו החדשה בקול תרועה רמה. מה הושג? מה נותר מחזון אובמה בנאומו בקהיר? מה נותר מהמזרח התיכון שקיבל עם כניסתו לתפקיד, ושג'ון קרי הכיר היטב? מעט מאוד. מקום אחד נותר יציב, תודה לאל - ישראל. האמת ניתנת להיאמר: ישראל נותרה יציבה דווקא משום שלא קיבלה את עצות הבית הלבן, גם אם נעטפו בדאגה כנה לעתידה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

האיסלאם הג'יהאדיסטי פרץ לביתו של קרי בסן ברנרדינו, והוא מפטיר כדאשתקד. "תמיד תהיה סיבה לא לפעול", אמר, ולכן מוכרחים "לפעול" עכשיו. מדוע? האם ערביי האזור השתנו? סוריה ועירק קורסות לתוך מלחמת אזרחים; לבנון חיה על אדי דלק אירני-שיעי שמאיים להתפוצץ; מצרים עברה שתי מהפכות בשלוש שנים והשלטון בירדן שורד רק בעזרת ישראל והאמריקנים. דאעש מתפשט בעולם, וטורקיה מפלרטטת עם חזון האימפריה העות'מאנית ומתנגשת עם רוסיה הצארית של פוטין. מספיק שיגעון? אם יש "סיבה לא לפעול" - המצב הנוכחי מספק אותה.

השמאל הישראלי והאמריקני מדבר על "תקווה", ולמעשה מוכר ייאוש. בשני המקרים מדובר במשאלות לב ופחות בקריאה נכוחה של המציאות. ישראל הנוכחית שבעה די מנהיגים שהתנפלו על ההיסטוריה מתוך מחשבה שיוכלו לכפות עליה לשנות את מהלכה. "הם שכחו דרכי ענווה", כדברי אלבר קאמי.

החשיבה הבינארית שהורגלנו בה - או "שתי מדינות" או "מדינה אחת" - היא פשטנית והרת אסון. נכון לעכשיו, ערביי היחידה הגאוגרפית, שכונתה בידי האימפריה הרומית "פלשתינה", נמצאים בארבע ישויות מדיניות נפרדות: בישראל ובירדן, ברצועת עזה וברשות הפלשתינית. מה זה? מישהו חושב שחמאס יוותר על שלטונו? וירדן - האם בית המלוכה ההאשמי יתמיד בשליטתו על רוב פלשתיני כנוע? יושבים גאונים בוושינגטון (ובתקשורת הישראלית) ומסדרים מפה כרצונם, בהנחה שהמציאות תסתדר או שנאלץ אותה להסתדר. אבל חכמינו לימדו שלא עלינו המלאכה לגמור, גם אם איננו חופשיים להיפטר ממנה.

"שיח השלום" בעשורים האחרונים גרם לקיבעון פסיכולוגי שקשה להשתחרר ממנו, גם אם המציאות אינה מצייתת לו. מר קרי, אתה דואג לדמוגרפיה הישראלית? גם אנחנו. לכן הילודה היהודית היא כנראה היחידה בעולם המערבי הנמצאת בעלייה מתמדת. אנחנו גם מצפים למיליון עולים יהודים בשנים הבאות. אירוניה היסטורית היא שאויבינו עוזרים בעל כורחם לשיבת ציון. "צריך להסתכל מעבר לפוליטיקה של הרגע", הטיח בנו קרי. בדיוק. זה עומק הרעיון של שיבת ציון: מעבר לפוליטיקה של הרגע.