מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב (א)

שנת 2016 היא שנת הבחירות בארצות הברית ומסמנת את סיום תקופתו של הנשיא המכהן ברק אובמה. הנשיא כבר נשא את נאום "מצב האומה" האחרון שלו. בקרוב יחלו הסיכומים של כהונתו. המעריצים המכורים שלו ימשיכו בעיוורונם להלל אותו, אבל אין ספק כי מי שיבחן את תקופת כהונתו באוביקטיביות, לא יוכל לומר כמעט דבר בזכותו. קריקטורות לא מעטות שהופיעו בימי כהונתו הציגו את אחד מקודמיו - גי'מי קרטר עולץ על-כך שכעת הוא כבר לא הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב. אז כדאי אולי לדעת שלפחות בכל מה שקשור לטיפול בענייני החוץ של ארצות הברית, שני הג'נטלמנים הללו לא ממש חריגים. לרגל תחילת שנת הסיכומים של כהונתו, החלטתי להקדיש לנשיא היוצא סדרת מאמרים בת שישה פרקים כדי לסקור את הפאשלות של כמה מקודמיו במישור הבינלאומי.

ראשית עלי להקדים ולומר, שלמרות שבכותרת מופיע המושג שנעשה פופולרי על-ידי הסופרת ברברה טוכמן בספרה הידוע "מצעד האיוולת", ההגדרה שלי לאיוולת שונה מזו של ברברה טוכמן. מעבר לכך שהיא התייחסה לאיוולת רק ככזו שמבוצעת על-ידי קבוצה, ברברה טוכמן צמצמה את הגדרת האיוולת למקרים בהם התוצאה הנובעת מתרחשת בעוד מבצע הטעות עדיין מחזיק במעמדו. במובלע היא בעצם דרשה שמבצע האיוולת יהיה מודע לכך שהוא טועה, ובמפורש שהתוצאה מנוגדת למטרותיו.

אלא שבמקרה של נשיאי ארצות הברית, שאמורים אף לכאורה להיות מנהיגי העולם החופשי, ושיש להם צוות עצום של יועצים שניתנים למינוי באופן כמעט בלעדי על-ידם, מוטלת עליהם האחריות לצפות את התוצאות של מעשיהם לטווח רחוק. כמו בכלל שאומר "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מהעבירה" במקרה של נשיאי ארצות הברית, אי-הבנת המציאות לא רק שאינה פוטרת מהאחריות למשגה, היא אף מאמירה את מידת האווילות.

ההגדרה שלי לאיוולת היא לכן פשוטה - משגה, שנובע מחוסר הבנה של המציאות, ושתוצאותיו הרות אסון. בסדרת המאמרים שלי אתייחס רק לנושאי מדיניות החוץ של הנשיאים. נושא שנשיאי ארצות הברית בדרך כלל לא נמדדים על-פיו, אבל כפי שתראו, דווקא בו התוצאות עלולות לגרום לאסונות הטראגיים ביותר.

כל מי ששהה זמן מה בארצות הברית יודע עד כמה המדיה האמריקנית ממוקדת בנושאי פנים, אזוטריים ככל שיהיו, ועד כמה מועטה המודעות של הציבור לכל מה שמתרחש מחוץ לארצם. עד כדי כך שאפילו בענפי ספורט מסוימים לאליפויות ארצות הברית הם קוראים 'אליפות העולם'. לא פלא אפוא שבתרבות כזו צמחו נשיאים, ועוזריהם שגילו מעט מאוד הבנה במתרחש בעולם. יכול להיות גם, שזו הסיבה שמה שאמור להיקרא משרד החוץ האמריקני, נקרא עד עצם היום הזה - 'מחלקת המדינה' (State Department), ובראשה עומד 'מזכיר המדינה' במקום שר חוץ.

ארצות הברית, כידוע, נמצאת ביבשת אחרת, ולכן נהנתה מבידוד פיסי מרוב העולם וצרותיו, ובמשך רוב שנות קיומה לא הייתה זקוקה למדיניות בינלאומית, וכל בּוּרוּת, הזנחה או שגיאה בתחום זה לא יכלו להזיק. לכן במשך שנים רבות הבדלנות הייתה הגישה הנכונה מצידה. היא התעסקה בעסקים שלה בלבד. שכנותיה קנדה ומקסיקו לא היוו כל אתגר.

כל זה החל להשתנות עם התפתחות התחבורה והתקשורת, שהפכה את העולם לקטן יותר על כל החיוב והשלילה שבכך. מבחינת ארצות הברית, נקודת המפנה בהתייחסות לאירועים בינלאומיים התרחשה בתחילת המאה העשרים. אלא שארצות הברית לא עשתה דבר כדי לשנות את האופן בו היא מטפלת בנושאים הבינלאומיים, וכך היא מצאה את עצמה נגררת למלחמת העולם הראשונה בעל כורחה.