לפני שבועיים הצבעתי כאן על ההזדמנות הנדירה שיש לרוני אלשיך להעביר למשטרה את המסר החשוב ביותר – מסר לפיו שקרנים לא ישרתו בה. הוא יכול היה להעביר מתפקידיהם את תת-ניצב יזהר פלד, תת-ניצב יהודה דהן וניצב-משנה תומר בדש, אשר לא זו בלבד שביצעו שורה של עבירות נהיגה במהירות מופרזת, אלא גם שיקרו כאשר טענו שהיו בנסיעות מבצעיות.

אלשיך פספס את ההזדמנות. השלושה עודם משרתים בתפקידיהם הבכירים. פלד גם נכלל בסבב המינויים הגדול של אלשיך בשבוע שעבר, כאשר הועבר מהפיקוד על משמר הגבול בירושלים לפיקוד עליו ביהודה ושומרון. לא משנה אם זה קידום או לא; כאשר כבר יש סבב מינויים, ויש לך קצין עבריין ושקרן – תעיף אותו הביתה.

אם זה הקו של אלשיך, אז בדיקות הפוליגרף שהנהיג לא ממש ישנו את התרבות הארגונית הקלוקלת של המשטרה. שהרי מה עולה ממה שלא עשה? – לא נורא אם משקרים, אפשר להחליק את זה, בעיקר אם מדובר בקצינים בכירים. לפי אותו היגיון, לא משנה אם הפוליגרף מגלה שקר, ושוב – בעיקר אם מדובר בקצינים בכירים. כי אם ממצאים חלוטים של מבקר המדינה לא מעיפים שקרן, אין סיבה שתעשה את זה בדיקה שאיננה קבילה כראיה. זוהי אכזבה גדולה ראשונה מאלשיך, ואם הוא ימשיך כך – זו לא האחרונה.

היו לי רגשות מעורבים כלפי חוק הספרים. כקורא, אהבתי את האפשרות לקנות ארבעה במאה. ככותב, היה מאוד לא נחמד לקבל מהמו"לים שלי דוחות על מכירת מאות עותקים, שלצידם צ'קים על כמה עשרות שקלים. בשנה האחרונה גבר הכותב שבי על הקורא. מוטב לקבל תמלוגים נמוכים מאשר לא לקבל בכלל – וזה בדיוק מה שיצר חוק הספרים: קשה עד בלתי אפשרי למצוא מו"ל לספרי עיון, כמו אלו שאני חוטא בכתיבתם. והעיקר הוא, שמאחר שהתמלוגים ממילא אינם המטרה אלא הרצון לפרסם, הרי שהחוק כמעט והרג את היכולת לעשות זאת.

מטרתו של חוק הספרים הייתה טובה: להבטיח שהכותבים יקבלו משהו ראוי, גם אם לא סכומים שאפשר להתפרנס מהם. הפספוס שלו הוא בכך שלא הסתפק בקיבוע שיעור התמלוגים, אלא התערב גם במבצעים. הדרך הנכונה הייתה לקבע סכום תמלוגים, אולי נמוך יותר (נניח: 6-5 אחוזים מהמחיר הנקוב), ולאפשר למו"לים ולחנויות למכור באיזה מחיר שירצו – ובלבד שהתמלוגים בשקלים יובטחו. במילים אחרות: רוצים לתת הנחות? בבקשה, אבל לא על חשבון הכותבים.

דבר נוסף בו צריך לטפל הוא הדואופול של צומת וסטימצקי. הרשתות רוצות עמלות שיכולות להגיע למחצית ממחיר הספר, ואת זה יכול המחוקק להגביל כאשר הוא רואה שיש תחרות מוגבלת הפוגעת בשוק. אני לא בטוח שהביטול הגורף של החוק, בלי שום תחליף, ישפר את המצב; סביר להניח שהוא יחזור למה שהיה לפני שנתיים. צריך חוק, אבל מאוזן.

המרוץ הרפובליקני לנשיאות מעורר, לפחות אצלי, געגועים למי שפספס את ההזדמנות להיות לכל הפחות מועמד רציני אם לא נשיא ארה"ב: ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודי ג'וליאני. מי שהיה ראש העיר המצוין של העיר והפגין מנהיגות ברמה לאומית בספטמבר 2001, התמודד על מועמדות המפלגה לקראת בחירות 2008, נכשל ומאז לא ניסה שוב.

בשנת 2010 הסביר ג'וליאני, שהוא אינו מתמודד משום שהוא מתון – ובתור שכזה יהיה לו קשה לזכות במינוי הרפובליקני. חמש שנים מאוחר יותר, כאשר ההתמודדות במפלגה זו היא בעיקרה בין דונלד טראמפ חסר המעצורים לבין טד קרוז האולטרה-שמרן, ניתן לראות עד כמה ג'וליאני צדק. אולי כעת ג'ון מקיין (שגבר עליו ב-2008) ומיט רומני (מולו לא התמודד ב-2012), שמנהלים קרב בלימה נגד טראמפ למרות שגם קרוז הוא לא בדיוק המועדף עליהם, מבינים איזה פספוס היה זה למפלגתם ולארה"ב כולה.

"מעבר ליכולת המקצועית החלשה, השחקן התגלה כמאחר סדרתי לאימונים ואף נתפס מבלה בשבועות האחרונים עד השעות הקטנות של הלילה" – ההסבר של ynet להחלטתה של מכבי תל אביב לשחרר את הכדורסלן אלייז'ה מיסלאפ לאחר 40 ימי שירות. האם המועדון איבד את כושר ההרתעה שלו לא רק כלפי יריביו אלא גם כלפי שחקניו, עד כדי כך שאחד מהם מעז להתנהג בצורה כזו חובבנית?

נקרא את המשך הידיעה. בסביבת הקבוצה (לא יודע מה זה אומר, אבל כך נכתב) אמרו: "מצחיק שמכבי כועסים עליו וטוענים שהוא בעייתי. איפה הם היו כש[מכבי] אשדוד שחררה אותו מאותן סיבות? כולם יודעים שמדובר בשחקן עם בעיות משמעת, ורק הם לא שמעו על זה? ההתנהלות שם פשוט לא רצינית".

במילים פשוטות: מחלקת הסקאוטינג של מכבי פספסה בענק, ולא בפעם הראשונה. אבל אם בעבר הטעויות היו לגבי שחקנים בלתי מוכרים שהגיעו מחו"ל, כאן הטעות הייתה לגבי שחקן שהועסק במרחק של 40 ק"מ. כלומר: כל יום המידע על מילסאפ התקדם בקילומטר, עד שהגיע להיכל מנורה-מבטחים. עוד הוכחה לכך שהקריסה של מכבי העונה אינה משהו נקודתי, אלא כישלון כלל-מערכתי מהדהד.

מדי פעם אני מגלה שפספסתי תוכנית טובה בערוץ הראשון. למשל: CSI ניו-יורק. או סדרת התחקירים Vice. או התוכנית הקלאסית "60 דקות". הסדרה "אחוזת דאונטון" שמשודרת שם, לפחות לפי הפרסים בהם זכתה, היא מהטובות שנראו על מרקעינו מזה שנים. אחרים הפנו את תשומת ליבי ל"ג'יהאד עכשיו". בסך-הכל, התחושה היא שיש בערוץ הזה לא מעט דברים ראויים לצפייה, אבל איכשהו הם עוברים מתחת לראדאר של כולנו.

זה הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות תאגיד השידור הציבורי החדש, כאשר יקום סוף-סוף: למתג מחדש את הערוץ הראשון כערוץ איכותי, שאינו תלוי פרסומות וממילא אינו תלוי רייטינג. ערוץ שיתן לנו את מה שערוצי הריאליטי 2 ו-10 לא מסוגלים לתת. ערוץ שיתן פתחון פה ומענה גם לקהלים שאינם הצופה הממוצע. לתחושתי, לא רק שזה מה שיתן לו זכות קיום – אלא גם מה שיאפשר לו לפרוח מחדש.

דוברת בתי הדין לעבודה הזכירה השבוע, כי לפני 18 שנים נכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית במקום העבודה, נושא המצוי בסמכותם של בתי דין אלו. מספר התביעות לפי אותו חוק נמצא בעלייה מתמדת, מסרה מיכל דגן: 35 בשנת 2013, שנה לאחר מכן היו 46 תיקים, ואשתקד – 59.

עם כל החשיבות הברורה של החוק, יש בו גם פספוס, במובן זה שהוא הפך להיות כלי קל ופשוט להכפשות וסחיטה. נוצר הרושם, שעובדות שפוטרו ממהרות לטעון להטרדה מינית (או לאפליה מגדרית אחרת), גם אם פני הדברים שונים בתכלית. המצב הזה פוגע כמובן במי שמועלות נגדם טענות סרק, אבל גם בעובדות שכן מוטרדות – משום שנוצרת אווירה של "זאב, זאב". וכך הפספוס כפול, משום שהחוק עלול שלא להשיג את מטרתו.

הדרך לתקן זאת היא פשוטה: להעניש בצורה משמעותית את מי שמגיש/ה תביעת סרק על הטרדה מינית. יש אמצעים פליליים (עבירות של תלונת שווא ואולי גם עדות שקר), ויש אמצעים אזרחיים בדמות תביעות נזיקין. ייתכן שצריך אפילו לחשוב על תיקון לחוק, שייצור מעמד של קורבן עבירה במהופך: בית הדין יוכל לחייב את המתלונן/ת לפצות את נשוא התלונה, אם ייקבע שהיא הייתה חסרת כל יסוד.