עברו חלפו ביעף 40 שנים מאז המבצע ההרואי לשחרור חטופי אנטבה, סגל מצומצם של חמישה לוחמים הוסע אחר כבוד לשדה התעופה באוגנדה על-מנת לשתף אותנו בחוויה שהם עברו והיא צרובה על לוח זיכרונם.
הבחורים שאז היו בשלהי שרותם בצבא ובסיירת מטכ"ל, חוזרים על הארועים שהיו שותפים להם אז, כיצד הם פעלו כיצד האחד הציל את השני, וכיצד ביצעו את המשימה באומץ ונחישות, כפי שרק בחורינו הטובים יודעים לעשות.
על הדרך ראיינו ניצולה מבין החטופים, ואני יכול לאמר כי כאשר אמרה ששמעה את הבחור עם הכובע הלבן אומר באנו לקחת אתכם לישראל, קיבלתי עור ברוז מרוב התרגשות. במרחק 4,000 ק"מ מישראל, כשהם עוברים מעל שטחים עוינים, מחסלים 20 חיילים אוגנדים, ועוד 8 מחבלים, ואומרים בפשטות כאילו אין פשוט מכך, באנו לקחת אתכם הביתה.
כבר היה סרט, נכתב ספר, היו מלחמות פוליטיקאים על הקרדיט המגיע לכל אחד ואחד, וראש ממשלתנו רוצה לערוך מסע לאנטבה, מלווה בפמליה גדולה ובזבזנית על חשבוננו, מה יש ביבי אין לך מספיק כבוד,? זה יתן לך כבוד, יוסיף לך יוקרה, עזוב את זה, תערוך טכס מכובד בארץ, תזמין את הניצולים ששרדו עד היום, תעניק לטייס הצרפתי אות כבוד, תשיר התקווה ודי.
מהסיפורים ששמעתי עולות מספר תובנות, הגבול בין כישלון המבצע לבין הצלחתו המרשימה היה אפס, נהפוך הוא הסיכוי לכישלון היה גדול יותר מהסיכוי להצלחה וזה דבר שצריך להביא בחשבון אם נצטרך. ראו את מקרה נחשון וקסמן פה לידינו עם אותה סיירת מטכ"ל.
שנית הטיס החטוף דאג לנוסעיו גם באוויר וגם על הקרקע, הוא לא עזב אותם, גם כאשר שחררו את החטופים הזרים והשאירו את היהודים לבדם, ועל כך מגיע לו אות הצטיינות מיוחד.
השלטון היה איתן בדעתו כי עם טרוריסטים לא מנהלים משא-ומתן, אז נדרש שחרור של 46 טרוריסטים ומדינת ישראל לא הסכימה. לעומת 1027 מחבלים שהמדינה שחררה לטובת שחרור חיל אחד (שגם סרח במילוי תפקידו). מאז הוקמה ועדת שמגר, אבל החלטה אין, הגיע הזמן לקבל החלטה חקוקה בסלע = אין שחרור מחבלים לטובת שחרור חטופים, והפרת החלטה זו מחייבת אישור בג"ץ.
