עמוס הראל, בטור הפרשנות השבועי שלו ב
הארץ, עוסק בעיקר בדיון הציבורי סביב מבצע "צוק איתן".
הוא כותב:
"כפי שהעירו השבוע איזנקוט וראש הממשלה
בנימין נתניהו, השנתיים שחלפו מאז הסתיימה המלחמה היו השקטות ביותר בגבול הרצועה מאז מלחמת ששת הימים. אבל במקום להתמקד בעובדה זו ולמנף אותה להצדקת מדיניותו בעת "צוק איתן", בחר נתניהו דווקא במגרש הפוליטי הנוח ליריביו. שם ניהל השבוע מלחמת חפירות להדיפת טענתם שהממשלה והצבא לא נערכו מראש כיאות להתמודד עם המנהרות".
מדבריו של הראל משתמע כי יש פה סנריו דומה לזה שארע לאחר מלחמת לבנון השנייה: במאקרו, בהחלט הושגה הרתעה (השקט בצפון מדבר בעד עצמו, כמו גם השקט בדרום בשנתיים האחרונות), וזה לא שבמיקרו לא אירעו אינספור טעויות, והצבא לא היה מוכן וערוך, והיה אפשר להיערך בצורה טובה יותר.
אבל אין להתבוסס, כך אני מבינה מדבריו של הראל, בהלקאה עצמית שהיא המשך טבעי להתבוננות בתמונת המיקרו, כאשר תמונת המאקרו אינה רעה בכלל, חרף כל הכשלים.
הדמיון לסנריו שהתרחש לאחר מלחמת לבנון השנייה, לדעת עמוס הראל, הוא דמיון קרמאתי, ניתן לומר: ביבי, מזכיר הראל, עודד את מחאת המילואימניקים אז, כנגד
אהוד אולמרט, והיום הוא מותקף ע"י הורים שכולים אשר דורשים וועדת חקירה. או במילים אחרות: אשר הוא יגור לאולמרט, בא לו.
הראל אינו קונה את התירוצים של ביבי, שגורס שבמהלך 9 ישיבות בשנים 2013 - 2014, איום המנהרות אוזכר, והוא ממתין לדוח הסופי של
מבקר המדינה,
יוסף שפירא, שם אנו צפויים להווכח בהקשר הכללי.
גם על
אביגדור ליברמן, אשר בחר לחסל את
ירון דקל בתוך 48, במקום את החמאס ואת איסמעיל הנייה, יש להראל ביקורת: הפלת החמאס, לדעת הראל, אינה רעיון ריאלי, ואפילו במוחו של ביבי עולים מחשבות בנוגע להסדרים ארוכי טווח עם החמאס, משום שהחלופה של החמאס עלולה להיות גרועה יותר (ולא צריך להפעיל את הדמיון, כשדאעש בתמונה כבר מספר שנים).