אין מי שיציל נפש אחת בדרכים

ביום א' בבוקר, כהרגלה של ממשלת ישראל לדורותיה, לפני ישיבת טופ נבחרי העם לשולחנות עמוסים כל טוב, יעברו ראש הממשלה ושריו לפני מצלמות הטלוויזיה ויעשו פרצוף רציני מלווה בחמלת: "בוקר טוב". ריטואל קבוע של חונטות היודעות כי רסן ההון והשלטון בידיהם, וכל היתר הצגה לתקשורת ולעם בציון.

גם הנושאים "הבוערים" על סדר היום, קבועים, ואל לו למחפש תשובות ותוכניות מהותיות לבעיות שבאמת לוחצות לעמך ישראל, להמתין למוצא פיהם של המשתתפים המלא בבורקס טבול במשקה תוסס ונוזל מזוויות פיהם.

אחד הנושאים שלוחץ כבר עשרות שנים על לוח ליבם של רוב תושבי מדינת ישראל, תאונות הדרכים – אינו עולה ולא יעלה בצורה רצינית לעולם ע"י קובעי מדיניות ואורחות חיינו אלה, כאילו והוא בתוך בועה שאפילו טלנובלה לא תיכתב עליו.

לא שאין כאן גלי צונאמי איומים שעוברים על האוכלוסיה.
ישנם הרוגים ללא סוף.
פצועים נאנקים ללא מזור.
משפחות נהרסות ללא אפשרות שיקום.
סבל נוראי מכל עבר.
הרס הכלכלה הפרטית והציבורית.
אבל...
עצם העובדה שהכל "עובר בשלום" – ואף ממשלה לא נפלה בשל "תקלה" זו, נותן לכולם את הכוח לא לעשות דבר לתיקון הקטסטרופה.
הממשלה ממשיכה להפריח הודעות סתמיות בנושא מידי כמה חודשים או שנים.
הכנסת מקציבה יום מיוחד לנושא תאונות הדרכים, ואז רבים מחבריה "בוכים" על הבמה לעיני הציבור.
התקציבים המיועדים לנושא "החם" מופנים בעיקר לכל מיני פרסומות שמשקמות משרדי פרסום מקורבים... והנה לנו ריטואל סדו-מזוכיסטי ש"למרבה הפלא" אף אחד מהכורעים בנטל הסבל – אינו יוצא מרוצה ממנו.

אז היכן המחאה? שאלה כזו ישאל לבטח חייזר שינחת כאן מכוכב אחר: "מה אתם, מפגרים עם דיפלומה? על עניין כזה העומד בראש מעייניכם, אין לכם ארגונים המנווטים לכיווני מציאת פתרונות? הרי כמעט הגעתם למושבותינו בחלל – אז לחלל הפנימי הזה של האסון הנורא הקוטל בכם מידי יום – טרם חדרתם?".

יכול מאוד להיות שהסיבה העיקרית שאין מחאה אמיתית וראויה למצב אפוקליפטי זה – היא העובדה שעשרות אלפים שהיו רוצים לתפוס את ראש הממשלה בגרונו, ולזעזעו עד שישמיע קול סביר והגיוני אחד לפתרון הכאוס בדרכים... נמצאים מתחת לאריחי שיש כבדים, בחלקות זיכרון שכוחות מימשל, ובמקומות שכנראה רק הטקסים הפרטיים והממלכתיים מכתיבים נוסחי ברכות שרק האל יודע פשרן.

רמת האטימות של החוק ומחוקקיו – זועקת לשמיים, אבל כנראה שזגוגית הקרח הקפואה במוחם ומתחת ישבני מלחכי הפינכה – מונעת כל מעבר פעילות אפקטיבית לכיוון הנתינים הכורעים תחת הסבל הנוראי שאינו מוצא לו מזור.

האם יש צורך להעלות שוב וחוזר חלילה, כותרות, שלחפש אותם לא צריכים כלל מנועי חיפוש באינטרנט – אלא פשוט להיכנס לידיעות החדשותיות השוטפות?

- "הנאה ממנעמי השלטון היא חלק בלתי נפרד מחייו של נבחר ציבור. שר התחבורה, מאיר שטרית, יודע זאת כנראה היטב. לפני כשבועיים הוא הפליג עם משפחתו בשבת במפרץ אילת על סיפון ספינה ששייכת למדינה ועל חשבון משלם המיסים...".

- "אסון רודף אסון בתיכון רוטברג ברמת השרון: יומיים לאחר שתלמיד קפץ אל מותו בעקבות אהבה נכזבת, נודע שאחת המורות נהרגה הבוקר בתאונת דרכים...".

- "גם בסוף שבוע זה: 3 הרוגים בכבישים. בטווח של יממה נהרגו 3 ונפצעו 7, אחד מהם קשה...".

אז מה הפתרון?

את השאלה הזו נשאלתי בערך חמישה וחצי מיליון פעם...

לפני 32 שנה שאלו אותי שאלה זו עיתונאים שבררו אם לקטל בדרכים יש פתרונות. באותם ימים, עדיין נאיבי – הבאתי פתרונות נקודתיים, לצמתים, למפגעים בדרך... ולמרבה הפלא הם עבדו.
לאחר מכן נשאלתי על כך רבות בעת מתן הרצאות לנהגי ישראל שנתקבצו על-פי חוק לשמוע כיצד ניתן לשרוד בחיים בנתוני "שוק קיימים"... וגם הם יצאו עם מטען מקצועי לא קטן. סליחה, אני מתנצל על רוממות ענוותי – אבל אני מספר על תגובותיהם של הנהגים הללו...

הדברים הגיעו עד לפתחו של ביהמ"ש העליון. בתחילה היה זה כב' השופט יצחק זמיר שספק כפיו בתמיהה על חדלונן של הרשויות האמונות לטפל בעניינים הבטיחותיים במדינה. לבסוף היה זה אפילו המטאור המשפטי בכל הזמנים, כב' הנשיא אהרן ברק, ששיבח אותי על פעילותי – ולא נמנע אף מלהביע זאת בכתב...
לא.
לא היתה לי כל כוונה לכתוב על עצמי, כשרונותיי, ורמתי המקצועית בנושא.
אבל כן.
כן רציתי לזעוק בשם כל הניספים בדרכים שאינם יכולים למרבה הצער לקום ולעלות על בריקאדות, ויבינו קוראיי אמיתות הטיעון...
כן רציתי לזעוק יחד עם כאבם של הפצועים קל וקשה, שכאבם האישי מונע מהם ונוטל כוחם לעמוד מול גדרות בנייני הממשלה והכנסת עם שלטים כתובים באדום ושחור...
כן אני זועק במקום כל האנשים טובי הלב, שנרתמים לעשייה התנדבותית יומיומית למען המטרה הנעלה של המלחמה בתאונות הדרכים – רק שאינם יודעים כי פעילותם הברוכה היא לבטלה... כל עוד הממסד כגוף אחד לא יירתם לעשייה מאומצת עניינית ומקצועית.

גם אני כבר יכול להירשם בספרי ההיסטוריה כעוד אייטם שנכחד "בנפלו על משמרתו"... ואת זה יודעים כל קוראי ספרי ההיסטוריה היושבים בממשלה ובכנסת. את הפתגם "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" כתבו אלה גם אלה: אלה שראו בעיניים כלות כיצד המנהיגים לא שמים עליהם, משתינים עליהם, ומעולם לא חשבו שזה גשם... ואלה שיושבים באולימפוס, ובין מסיבת קוקטייל לקאווייאר מגחכים על נחותי העם העומדים מול השער המאובטח, ומייללים...

זה נשמע אבסורד, אבל זו אמת.
זה נשמע מוכר, אבל לא מנחם.
זה נראה במרחק נגיעה, אבל אינו פאטה מורגנה...

למרבה הצער, גם ניחומים אין לי לכל אלה שעדיין מקווים כי משהו ישתנה באווירה הכללית שיגרום בין יתר התחלואים החייבים לחלוף מן העולם – ויגרום למישהו להתעשת ולהתחיל לעשות בעניין תאונות הדרכים – שכאמור, לא ניתן להבין כיצד עדיין לא הביאו למהפכה של ממש – שהבסטיליה תחוויר לעומתה.

אסיים בנימה אישית.

בשנת 1974 פרצתי עם רצון עז ויידע רחב שאף אני איני יודע מהיכן הגיע אליי – בניסיון אדיר לשנות מפת הקטל בדרכים בישראל.

כל הגורמים שיכלו לעזור לי, לא אהבו זאת. כשאני אומר "כל הגורמים", אני מתכוון: כל הגורמים !!

לדעתי, זו חלק מבעיה מרכזית השזורה בתוך מהות חיינו במדינה הזו.
לדעתי, אין לנו את הבסיס להביא פתרון אמיתי לבעיות, והסיבה טמונה באישיות קובעי ההחלטות.
לדעתי, אישיות קובעי ההחלטות – גם היא ניזונה מהליכים מושחתים אצל מנגנוני החבורות שמביאים למנהיגים את השרביט.

כאן אני גולש כאילו לנושא אחר שאינו קשור לעניין החשוב אותו רציתי להביא במלוא חומרתו. אבל במחשבה מעמיקה יותר ניתן להשליך מפילוסופיה מעורבת בפסיכולוגיה ישראלית ייחודית שהתהוותה והתבססה כאן – הרבה מאוד תשובות לחוסר האונים של ההיגיון והצורך – למול הזמינות והשחיתות של בעלי עוצמה פוליטית רדודה ובעיקר אינטרסנטית...

ותחשבו על זה...