לפני כשבוע נערכה הפגנה בתל אביב לרגל "50 שנה לכיבוש הישראלי" של יהודה ושומרון. המונח "כיבוש" שגור בפי השמאל הישראלי כפזמון חוזר נצחי, האחראי לכל הדברים הרעים שהתרחשו על מדינת ישראל מאז 1967. איני בא להתדיין על כך. כל איש ודעותיו והשקפת עולמו, שיש לכבדם. אני רוצה להתייחס למונח "כיבוש", משתי זוויות ראיה.
הראשונה, עובדתית גרידא. מה אומרות העובדות ההיסטוריות הכי בסיסיות שאינן עומדות בוויכוח? השטח של יהודה ושומרון וירושלים היה תחת שלטון המנדט הבריטי. בהחלטת החלוקה מ-1947 רובו הגדול נמסר למדינה הערבית. עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948, ממלכת ירדן ההאשמית, באמצעות הצבא שלה, שנקרא ה"לגיון הערבי", כבשה את שטחי יהודה ושומרון ואת ירושלים המזרחית, וב-1950 סיפחה רשמית את השטח לממלכת ירדן. היא נתנה את השם "הגדה המערבית" לשטחים הללו כיוון שהיו ממערב לנהר הירדן. למעט בריטניה ופקיסטן, אף מדינה, כולל מדינות ערב, לא הכיר בסיפוח הזה. ב-1964, כאשר הוקם אש"פ (הארגון לשחרור פלשתין), יעודו הראשון היה ל"שחרר" את השטח של מדינת ישראל שנכבש במלחמת העצמאות (במחיר של כ-6,000 הרוגים שהם כ-60,000 במספרים של היום).
במלחמת "ששת הימים", הצבא הירדני הוא שפתח באש עלינו, כולל תותחים ארוכי טווח על תל אביב (שפגזיהם נפלו בים). צה"ל כבש את הגדה המערבית מידי ממלכת ירדן. בבכיבוש זה, של מלחמת מגן, שחררה ישראל, הלכה למעשה, 5 אזורים שהיו מיושבים על-ידי יהודים ב-1948, וחלקם נכבש על-ידי הלגיון או פונה ונכבש לאחר מכן: הרובע היהודי בעיר העתיקה; אזור גוש-עציון; אזור המושבים עטרות ונווה יעקוב שמצפון לירושלים והישוב קליה ומפעל ים המלח. במסגרת הזאת הייתי כולל גם את הר הצופים שהיה מנותק ומכותר על-ידי הצבא הירדני.
מוותרים
אחרי 1967 ירדן המשיכה לראות ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) חלק בלתי נפרד מירדן, והמשיכה לשמור מקומות בפרלמנט הירדני עבור תושבי הגדה המערבית. מאז ועד 1987 התרוצצו תוכניות מדיניות שונות למצוא פתרון לגדה המערבית במסגרת ירדנית (פדרציה, קונפדרציה, אוטונומיה). בישראל זה נודע בשם "האופציה הירדנית", שאחד מאבותיה היה
שמעון פרס. ב-1988, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, ומחשש שתתפשט לממלכתו, הצהיר המלך חוסין הירדני כי ירדן מוותרת על הגדה המערבית באופן סופי ומעבירה אותה לאש"פ (מה שנקבע כבר כמה שנים לפני כן בוועידת פסגה ערבית).
בהסכמי אוסלו (1995-1993) מדינת ישראל העבירה לרשות הפלשתינית החדשה את השליטה המלאה, אזרחית וצבאית, על כ-80 אחוזים מהאוכלוסייה הפלשתינית שביהודה ושומרון (לא כולל מזרח ירושלים). בזמן מבצע "חומת מגן" צה"ל החזיר לעצמו את חופש הפעולה ברחבי יהודה ושומרון כמרכיב מרכזי בלחימה נגד הטרור הפלשתיני.
באשר לרצועת עזה (בה מצויה כמעט מחצית מהאוכלוסייה הפלשתינית): ב-48 היא נכבשה על-ידי המצרים, ב-67 נכבשה על ידנו, והמצרים ויתרו עליה בשמחה. ב-2005 יצאנו ממנה סופית. תם "הכיבוש".
לי אישית אין שום כיסופי גאולה ואיני רואה בשטחי יהודה ושומרון משום אדמה "קדושה" השייכת לנו. חשוב, אבל, שנכיר את העובדות הכי אלמנטאריות, ולא ניצור את הרושם הנטוע במוחם של רבים במערב כי לפני 67 הייתה כאן מדינה פלשתינית משגשגת שנכבשה על-ידי היהודים הרשעים. לא רק בקרב אנשי המערב, גם בקרב הנוער שלנו. שקודם כל ומעל לכל יכיר את העובדות ההיסטוריות הפשוטות.
והזווית השנייה-במאמר הבא.
בבוא היום יתפוש את השלטון בירדן הרוב הפלשתיני הנשלט על-ידי המשפחה ההאשמית 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
