זהבה גלאון ידעה לוותר על תפקידה כיושב-ראש מרצ לטובת כוחות רעננים שיובילו את המפלגה. סגולתה של גלאון היא ההבנה כי הרעיון שמאחורי מפלגת השמאל בהובלתה גדול יותר מזהות העומד בראשה. גלאון השכילה להבין כי אין צורך להמתין לקריעת הממלכה כדי להעביר את המושכות לרעיה הטובים ממנה, או לפחות לאלה שבהנהגתם תקבל מרצ מספר גבוה יותר של מושבים בכנסת הבאה.
בצידו השני של המתרס הפוליטי נמצאת סיעה אידיאולוגית אחרת, שגם בה מי שמוביל, לפחות על הנייר, הוא הרעיון והדרך - ולא אדם זה או אחר. קוראים לה
הבית היהודי. הסיעה מורכבת משתי מפלגות - הבית היהודי מפד"ל החדשה והאיחוד הלאומי. בראש הראשונה עומד
נפתלי בנט ובראש השנייה
אורי אריאל.
בסקרים הכי טובים מגיעה המפלגה ל-14 מושבים, הרבה פחות מכוחה של הציונות הדתית ותומכי דרכה. מנגד, כאשר יורדים לרזולוציות של הנהגה - כל הסקרים מראים כי הבית היהודי בראשות
איילת שקד מקבל יותר תמיכה מאשר בראשות בנט, וכי גם כוחה של מפלגת האיחוד הלאומי עולה כאשר בראשה עומד
בצלאל סמוטריץ' הנמרץ וחדור הלהט, ולא אורי אריאל שנתפש כהנהגה מיושנת מאותו סוג ממנו קורצה זהבה גלאון.
אולם שני המנהיגים הנוכחיים אינם מקשיבים לרחשי הציבור שלהם, לא מבינים את מה שהשמאלנים במרצ הבינו, ומתקשים להציע את מקומם לטובת מספרי שתיים שלהם. נראה שלבד זה לא יקרה - בנט לא יסכים להיות שני אחרי שקד ואריאל שני אחרי סמוטריץ'.
כעת נותר לשאול האם הציבור הדתי-לאומי יאמר לבנט ולאריאל את שאמר אלוהים ללבנה - "לכי ומעטי את עצמך" או ששוב יתן הבית היהודי לליכוד לשתות ממנו בקשית את קולות המצביעים הפוטנציאליים בבחירות הבאות.