תעתועי לשון וזיכרון

לא שמעתי מ"משרתי הציבור" מה באמת הם חושבים עלינו, אבל אם לשפוט לפי התבטאויותיהם בימים האחרונים, נראה שהם לא ממש מעריכים את יכולת ההבנה שלנו. במהלך יום הלחימה בדרום וגם אחריו שמענו בלי סוף דיבורים שנראו לנו מיותרים לגמרי, מהבטחות שצה"ל ימחץ את האויב ועד הצעות לכבוש מחדש את רצועת עזה. ואחרי שזה נגמר (בינתיים) מצד אחד מדברים על מכות קשות שהנחתנו עליהם ומצד שני על אובדן ההרתעה של צה"ל. לא נעים, אבל קל להבין כי מהעובדה שמדברים כל כך הרבה בעניינים שבהם המעשה הוא העיקר, המסקנה הפשוטה היא שעובדים בלי שום תוכניות לטווח ארוך. כל הזמן מגיבים וגם זה נראה כמו שליפות אקראיות.

הם כמובן מצפים שנאמין להם ונסמוך עליהם. אומרים לנו שאת האסטרטגיה שומרים למאבקים המדיניים, בעיקר מול אירן אבל לא רק. לא פעם כתבנו כאן שהבעיות האמיתיות שלנו, הבעיות שהממשלה חייבת להתמודד איתן ולחולל שינוי עמוק ואמיתי, הן בעיות הפנים. אז פה ושם יש ניצנים של התמודדות כזאת, מול מערכת המשפט למשל, אבל זה רחוק מאוד מלהספיק. הנה למשל סרטון הנחת התפילין בשדה התעופה, אומנם רבים התייחסו אליו, בעיקר בגינוי התגובה של הגברת המחנכת, אבל לא כל כך לא זכיתי לראות התייחסות לשאלה היסודית, מה מניע יהודיה, או סתם אדם, להתייחס כך להנחת תפילין במרחב הציבורי. האם די בכך שנבטא סלידה מהכיעור שנחשף?

חוששני, שקו מחבר עובר בין התנהלותה של הגברת ובין ההתנהלות השלטונית ביחס לערבים המכונים פלשתינים, המשותף הוא התכחשות למציאות. ככל הידוע הגברת הנ"ל היא יהודיה, זו המציאות, אבל מהתנהגותה באירוע המדובר אפשר להסיק כי היא מתכחשת לעובדה זו. אולי היא מעדיפה זהות אחרת או אולי חוסר זהות אבל זה לא באמת משנה, המפגש הזכיר לה את יהדותה והיא התקוממה. ככל הידוע, הערבים המכונים פלשתינים זוממים להשמיד אותנו, זהו יעד העל שלהם, אבל השלטונות שלנו מעדיפים להתכחש לעובדה זו, הרי יש לנו הסכמים איתם ומי יעז להכריז על בטלותו של הסכם? הם מעדיפים להתעמת עם אירן שאיתה אין לנו שום הסכם.

זכרונות תלושים מהמציאות

כנראה זו גם הסיבה שהסולטן הטורקי מרשה לעצמו להשתלח בנו ולהפעיל כאן מערכת שלמה של חתרנות איסלמיסטית בלי שום תגובה מצידנו. והוא הרי צריך אותנו הרבה יותר משאנחנו צריכים אותו, די לחשוב על היצוא שלו לירדן ולסעודיה שעובר דרך נמל חיפה. אבל הוא למד אותנו היטב והוא יודע שהמושג 'כבוד לאומי' אינו כלול באוצר המילים של שליטינו. מכאן נובעת הסובלנות וההכלה השלטוניות לכל מיני תופעות הרסניות מבפנים, מהתנגדות לתפילין ועד טרור של יחידים דרך חינוך לאנטי אנושיות אצל הפלשתינים ולאנטי יהדות אצל היהודים. אז בציבור יש ב"ה התעוררות בכיוון הנכון, בכיוון של חזרה לשורשים היהודיים, אבל אצל המנהיגות עדיין לא רואים את זה.

וזה בדיוק הפוך ממה שמלמדת פרשת השבוע. העם מתלונן (במדבר יא): ...וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ויש להם זכרונות: [ה] זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. [ו] וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. מה יותר טוב מ-הַמָּן? [ח] שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. כל בוקר הוא חיכה להם וכל הטירחה שלהם הסתכמה בלאסוף אותו ולבשל. אבל הם "זוכרים" משהו שמעולם לא באמת היה להם ומתגעגעים אליו. וכאן מגיע משה רבנו למה שנראה כנקודת השפל של חייו: [יא] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה--עָלָי.

והוא ממשיך: [יג] מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. והוא מעדיף למות מאשר להתמודד לבדו עם המצב הזה: [טו] וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי. זו המנהיגות של משה במצב שבו המונהגים עושים הכל הפוך. ה' מורה למשה לבנות שכבת מנהיגות שתעזור לו וגם מבטיח שהעם יקבל בשר ככל שירצה. אצלנו כבר מזמן העם עלה על הנתיב הנכון אבל המנהיגות, הרשמית והבלתי רשמית כגון התקשורת והאקדמיה, נאחזים בזכרונות תלושים. המנהיגות הרשמית זוכרת הסכמים שיש לכבד והבלתי רשמית זוכרת את התנועה המוגברת של התרחקות מהיהדות. ואלה גם אלה חיים בעבר.