כיצד לנהל משבר

להפתעתי, זומנתי לסדנה של מהנדסי בניין מנהלי פרויקטים ונתבקשתי לתרום מניסיוני רב השנים בטיפול במשברים שמתחוללים ללא הרף בתעשיה. מנהלי הפרויקט הם המתווכים בין המזמין לקבלן ובין הקבלן למזמינו, והם יודעים הרבה. באופן עקרוני, הקבלן הזוכה במכרז הגיש הצעת מחיר נדיבה הרבה מתחת למחיר השוק ומחיר מתחריו בהנחה שיוכל איכשהו להטות את כף המאזנים בהמשך העלילה. המזמין מודע לכך, כי מנהל הפרויקט הצביע על חוסר, או אובדן, סממני מציאות בהצעתו של הקבלן. הולכת להיות פה מלחמה רצופת משברים, קובעים מנהל הפרויקט והתמחירן הראשי שלו. נתמודד כפי שאנו עושים זאת תמיד, עונה מנהל אגף הבינוי של המשרד הממשלתי וממליץ לחתום את העסקה המצוינת.

המזמין יוצא מתוך הנחה כי במהלך הפרויקט יוסיף לקבלן כמה מיליונים – זה מתבקש, ברור וכמעט מקובל. אבל, הוא מתרץ, גם אם ניקח את הקבלן הבא בתור, ניאלץ להוסיף את אותם מיליונים... אז מה עוללנו? כלומר, מלחמה ומשברים יהיו מנת חלקנו בכל מקרה ואנחנו משלמים לכם (לחברת הניהול) שתטפלו בסיר הרותח ותתבשלו היטב במטבח. אנחנו לא גולדה בשבילכם, מסיים ראש האגף... גולדה, כידוע, אהבה את החום והאדים במטבח.

כשהגיע תורי לדבר שיניתי כיוון. זה היה ספונטני לחלוטין. הדוברים שלפני מיצו את הנושא כל אחד בתורו ולא היה מה להוסיף. התחלתי לספר לנוכחים באולם על עצמי: הגעתי עם משפחתי לניגריה בסוף 1977 כמנהל פרויקט רחב ממדים. התגוררנו בקומפאונד של החברה שבתוכו התנהל גם בית הספר הישראלי שהופעל על-ידי מורות, רובן מקצועיות, שהיו נשואות לעובדי החברה שלנו באתרים שבסביבה. העיר שבה התגוררנו הייתה למעשה כפר ענק חסר תשתיות ובו חיים 12-8 מיליון בני אדם, תלוי איך ומה סופרים. ראוי לציין כי תמותת הילדים בעיר, ובמדינה בכללה, הייתה כ-50% עד גיל עשר. בעיקר מלריה. זה משבר. בתי בת ארבע וחצי השתכנה בגן הילדים שהיה חלק מבית הספר הסטרילי שלנו. בית הספר (כולל כיתה ח') מנה כשלושים-ארבעים ילדים.

כעבור שלושה או ארבעה חודשים במקום אשתי אמרה לי, אני רוצה לספר לך משהו... היא היססה. הילדה כבר ישנה והגשם בחוץ היכה על הגג. מי שלא ראה גשם באפריקה לא ראה מים מימיו. בגלל הגשם המתנתי לקיתונות שיוטחו בי: איך זה שסחבתי את כל המשפחה למקום ארור כזה... אבל הסיפור שלה קיבל תפנית מוזרה.

יש בגן, היא אמרה לי, ילדה אחת שמתעללת בבת שלנו מהרגע שהופענו פה.

רק אחת?

כן.

מה היא עושה – מקללת, יורקת?

מרביצה, צובטת ובועטת. זו ילדה בת חמש וחצי, גבוהה יותר וכבדה הרבה יותר. ילדה חסרת
מנוח שרק פוגעת.

כמה זמן זה נמשך? שאלתי שוב.

אולי מאז שהיא נולדה, אמרה אשתי. כבר דברתי עם המורה ואם אימהות אחרות - זו מכה גורפת. מרגע שהיא ראתה את הילדה שלי היא נדבקה בה. אני ממש מקללת את הרגע שהחלטת לנסוע לאפריקה.

החלטנו ביחד, לא? וזה לא אפריקה, אמרתי, זו את. למה בכלל שתקת עד עכשיו? למה אני לא יודע כלום?

טוב. התשובה הייתה די ברורה. הצעדים שאני נוקט בהם מאוד ברורים, דרסטיים, חד-משמעים, שחור-לבן - לא מאפשרים לי ולסביבה להתבלבל. שוב אמרתי, למה שתקת, אימא של ילדה מוכה?

גם הילדה לא רצתה שתתערב, אמרה אשתי, זה מפחיד אותה.

לחטוף סטירות, צביטות ובעיטות כל יום לא מפחיד?

אולי היא חשבה שתוכל לפייס אותה עם הנחמדות שלה? כמה פעמים גם הכנתי כריכים נוספים עם שוקולד כי המפלצת הייתה חוטפת לה את הכריך.

ומה אומרות המורות והמנהלת?

זה קצת מסובך, אמרה אשתי, זו הבת של ארליך.

ארליך היה הבן של רופא החברה שכבר חטף ממני כמה בעיטות. אביו הרופא העניק הטבות והאריך חופשות בתשלום בארץ. הטבות שכנראה נפלו על אוזניים כרויות גם של מנהלי החברה ובניהם המפוזרים ברחבי תבל החברה. בקיצור, הבן של ד"ר ארליך היה לא יוצלח להפליא ואביו ביקש, במכה אחת, להרחיק ממנו גם את נכדתו, לכן הפציר במנהלי החברה לשלוח אותו לאפריקה.

מה את רוצה שאעשה? שאלתי.

אולי תדבר אתה עם הילדה, היא אמרה ומיהרה להוסיף, אבל בהרבה סבלנות ונימוס.

יש אצלי 'אולי' את חושבת?

הסכמתי והנהנתי בסנטר. אשתי נאנחה בהקלה. אתה לוקח את הדברים ממש יפה, היא שיבחה אותי. חשבתי שניתן יהיה לרצות את הילדה הזאת ולהרחיק אותה. דברתי כמה פעמים גם עם אמא שלה שנראתה אובדת עצות וזה לא באמת עזר. אבא שלה שמע וצרח. הילדה המטורפת צחקה.

למחרת הגעתי לקומפאונד בצהריים ונצבתי במגרש החנייה של בית הספר. הילדים חזרו זה עתה משיטוט-טיול בעיר. למורות היו שקיות עמוסות בקניות שעשו בשווקים. הילדה, עם עיניים מתרוצצות, הבחינה בי מיד. היא זיהתה אותי וכפי הנראה ידעה במה מדובר. משוגעים מזהים מיד את מוקד האלימות. ייתכן שההורים שלה, ואולי המורות, הזהירו אותה לא להתעסק עם הילדה החדשה שהגיעה לגן כי אבא'שלה בסביבה. כשאתה רואה עיניים מתרוצצות, אתה מבין מיד שיש חומות נעלמות סביבן. היא ניסתה להסתתר מאחורי הנהג, בצל, לא אכפתית. לזכותה ייאמר שלא ברחה ולא נדבקה באחת המורות. הבת שלי מיהרה אלי וחיבקה אותי. מה אתה עושה פה, היא הופתעה, איפה אמא? בעודי מתבונן בעיניים המתרוצצות בצל נשקתי לה ואמרתי, עכשיו לכי הביתה. היא הבינה והסתלקה במהירות.

ניגשתי אל הילדה, תפסתי בחוזקה בידה ומשכתי אותה אל השמש. אני רוצה לדבר אתך, אמרתי. כדי שתביני. לחצתי את ידה והעיניים הפסיקו להתרוצץ. היא הקשיבה. מרגע זה, אמרתי, שלא תעזי להתקרב לבת שלי. את מבינה אותי? היא נשמה עמוק עד שראשה זז מעלה ומטה בנחישות. כל העסקה נמשכה כמה שניות והילדה רק נשמה עמוק, לא אמרה מילה אחת. הלכתי הביתה ושאלתי את הילדה שלי, איך היה היום בגן?

בסדר, היא אמרה, חשדנית, והביטה באמה, מנסה להבין מה מונח על המאזנים. מעכשיו, אמרתי לה, יהיה הרבה יותר טוב מ'בסדר'. ואם לא – תגידי לי, בבקשה.

בלילה, כשהילדה ישנה, אשתי שאלה. מה היה שם?

דברתי אתה והסברתי את עצמי טוב מאוד. ממש טוב, אני חושב. בואי נראה.

למחרת התפוצצה פצצה גרעינית בחברה. ארליך ואשתו לקחו את הילדה שלהם לרופא המקומי (הוא מונה לרופא החברה על-ידי ד"ר ארליך מהמשרד הראשי) וזה גיבס מיד את היד. לפני כן הזרוע צולמה עם כתמים אדומים שנראו כמו הטבעות זוהרות של צדק סביב כוכב שבתאי. ד"ר ארליך טילפן למנהל בלגוס וביקש לברר האם יש לשלוח מטוס-אמבולנס מציריך כדי לפנות את הפצועה.

אשתי נאנחה שוב. אמרתי לך שזה מה שיקרה... איך הצלחת לשבור ועוד עם הלשון שלך, את היד שלה בחצי דקה שדברת איתה?

הם דחפו את ההילה של שבתאי לתוך הרנטגן שלה. ראית את צילומי השבר של היד? שאלתי.
כמה מנהלים בחברה דרשו מיד את פיטורי ואחרים פשוט ניצבו בצד ונהנו ממופע האימים. בשיחות ה-ג'ין-טוניק החברתיות האשימו אותי בחבלה זדונית וכמעט פדופיליה. הקורבן שתקה ולא הוציאה הגה מהפה. כולן ניסו לשדל אותה במתק שפתיים לספר להן (כדי שיוכלו לספר לבעלים שחלקם עבדו תחתי בפרויקט) מה אמר ומה עשה לה המהנדס המטורף והאלים הזה. אבל הילדה שתקה. ככל ששיבחו מסביב את אלימותי וטירופי גבר פחדה של הילדה. היא התרחקה מבתי והתכנסה בפינות, הרחק ממנה. הגננת דיווחה שהיא ממושמעת להפליא והעיניים, אולי מרוב פחד, חדלו לרוץ.

כעבור יומיים, בשיעור שחייה בבריכה, נמאס לילדה והיא הסירה במשיכה את הגבס וקפצה למים הרחק בצד השני, הרחק מילדתי. ילדים מבחינים במציאות מתגבשת במהירות החשמל. מיד התקבצו סביב בתי כמה בנות שסבלו גם הן מנחת זרועה של הילדה-ארליך כשעיניה היו מתרוצצות לרווחה.

חלף עוד שבוע והרופא השחור הזמין את אשתי וסיפר לה שהיה כתם אדמדם של אצבעות על הזרוע אבל לא הייתה חבלה. הוא התנצל והסביר שד"ר ארליך רצה דם כי כלתו ביקשה לארוז ולהסתלק. רק זה חסר לו, צחק הרופא, שהנכדה תגיע אליו ותחבק את הזקן שלו... וכך נמוגה השערורייה כמו אבק ברוח.

חלפו עוד כמה שבועות וערב אחד הופיעה גברת ארליך בדלת המטבח שלנו. ישבתי בסלון ושמעתי את אשתי נחנקת במטבח. מה יש לך? צעקתי מבוהל. שום דבר, היא אמרה, שתיתי קצת מים והשתנקתי. הכל בסדר, הכל בסדר, נחפזה להוסיף והראתה את פרצופה בפתח.
לא ראיתי את המתרחש במטבח. שתי הנשים יצאו לחצר המטבח והתלחשו. שמעתי דיווח על האירוע כעבור שעה. אמא-ארליך באה כאובה ונזופה. קרה משהו? נבהלה אשתי, ידה על פיה כדי שלא אשמע.

אמא-ארליך אספה את כוחותיה ואמרה בלחישה, באתי לבקש מכם טובה. עזרה.

את רוצה שנעזור לך? תהתה אשתי, באמת?

כן. אנחנו, גם בעלי, מאוד מבקשים. שבעלך ידבר עוד פעם עם הילדה שלנו...