המחאה על עליות המחירים בארץ בפרט ועל יוקר המחיה בכלל, מתעלמת – כדרכן של מחאות פופוליסטיות – מכמה עובדות יסוד של המשק הישראלי. למה לפקוח את העיניים ולראות את המציאות, אם אפשר לעצום אותן ולצעוק במלוא הגרון? כאשר מביאים אותן בחשבון, מתברר שהיכולת להוריד את המחירים בצורה משמעותית היא קטנה מאוד. הנה אותן עובדות מוסתרות.

ישראל היא מדינה מבודדת. אין לה קשרי מסחר עם שכנותיה. שותפות הסחר הגדולות ביותר של בלגיה הן גרמניה, צרפת והולנד; של שווייץ – גרמניה בפער גדול לפני ארה"ב וסין; של ארה"ב – קנדה, סין ומקסיקו. אותה תמונה תמצאו ברוב המדינות המפותחות, עליהן אנו נמנים. וזה ברור: הכי קל והכי נוח לסחור עם השכנים. לנו, לעומת זאת, יש את הרשות הפלשתינית ואת חמאס ואת ירדן ואת מצרים ואת סוריה ואת לבנון. זה אומר, שאין אפשרות לייבא מוצרים זולים יותר ושאין אפשרות להשתמש בנמלים, רשתות חשמל ותשתיות של מדינות שכנות.

הבידוד בסחר הוא רק אחד ההיבטים של המצב הגיאו-פוליטית הייחודי שלנו. לא קל, בלשון המעטה, להביא משקיעים ותיירים למדינה בה בכל רגע עלולים לנחות טילים ולהתבצע פיגועים. העובדה שאנחנו כן מארחים מיליוני תיירים בשנה וכן מגייסים חברות ענק בינלאומיות, היא כמעט על גבול הבלתי-יאמן. וגם זה כמובן משפיע על המחירים.

נקודה נוספת היא רמת החיים הגבוהה אצלנו. בשנת 2017 הייתה ההכנסה לנפש בישראל 40,272 דולר – המקום ה-20 מבין 188 מדינות, לפני צרפת ובריטניה ויפן ואיחוד האמירויות ואיטליה וספרד. זה אומר, שהשכר יותר גבוה – ושהמחירים יותר גבוהים, כי צריך לשלם יותר לעובדים. מי שרוצה להוריד מחירים, חייב להביא בחשבון שהצד השני של המטבע עלול להיות הורדות שכר ואולי גם פיטורים. אי-אפשר לרצות גם רמת חיים גבוהה וגם מחירים נמוכים.

הייתי בלונדון למעלה מ-20 פעם, יותר מאשר בכל עיר אחרת בחו"ל. נפגשתי עם אנשי עסקים ואישי ממשל בריטים. צפיתי באדיקות בכל פרקי "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה". ראיתי הרבה מאוד סדרות של ה-BBC. אני קורא מדי יום על הברקזיט. זה ודאי לא עושה אותי למומחה לענייני בריטניה והברקזיט, אך דומני שאני קצת מכיר את הבריטים והברקזיט – ואני פשוט לא מצליח להבין את ההתנהלות סביב הפרישה מהאיחוד האירופי. זה נראה כאילו מדינה שלמה הפכה לשניים מבין שלושת הקופים: לא רואה ולא שומעת – אבל מדברת בלי סוף.

ביוני 2016 החליטו הבריטים לפרוש מהאיחוד. זכותם המלאה. אז הם לא ידעו במה בדיוק זה כרוך. כעת יש להם מושג הרבה יותר טוב לגבי המשמעויות המדיניות, הכלכליות, המשפטיות והיום-יומיות. כעת ברור להם שקיימת מחלוקת עזה בציבור בכלל ובקרב הפוליטיקאים בפרט לגבי הדרך הנכונה לעשות זאת. בפרלמנט מסתמן מבוי סתום ובריטניה דוהרת לעבר פרישה ללא הסכם, שתגרום לה נזק אדיר למשך שנים.

במצב הזה, הדבר ההגיוני ביותר הוא לעצור, לפנות לציבור ולומר: אלו האפשרויות – תגידו מה אתם רוצים. הנה המידע שלא היה לכם לפני שנתיים וחצי. תחליטו האם המחיר כדאי. ושוב: כל החלטה תהיה לגיטימית. אבל היא חייבת להיות מודעת, מתוך הכרה במחיר של ההישארות ובמחיר של העזיבה, במחיר של הסכם ובמחיר של העדרו. במקום זה, יש לנו גרסה אמיתית לגמרי של הסיפור על נהג הנוסע בפראות על-פי תהום, וכאשר הנוסע שלידו צורח בפחד, אומר לו הנהג: תעשה מה שאני עושה – תעצום את העיניים.

משעשע ולעיתים מדהים לראות כיצד חסידיו של דונלד טראמפ, כולל בישראל, מסוגלים לעצום את עיניהם ולהתעלם מהמציאות. אכן: טראמפ נשיא טוב לישראל, ודאי הרבה יותר טוב מאשר ברק אובמה. אבל עם כל הכבוד לנו, אנחנו לא במרכז העולם. כאשר נשיא ארה"ב שולף מן המותן, אינו בקיא בעובדות, בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם, ומעורב בכל כך הרבה מעשים בעייתיים – זה רק לארה"ב, ומכאן שזה רע לעולם ומכאן שזה רע גם לנו.

אלא שמבחינת חסידי טראמפ – המציאות איננה קיימת. תחקירים עיתונאיים? פייק ניוז. כתבי אישום? רדיפה פוליטית. הרשעות? אמצעים פסולים. הודאות? שקרים כדי לחמוק מעונש. כולם קמים על האיש המסכן הזה, שכל חטאו בכך שהוא העז להיבחר. כל מה שטראמפ אומר הוא אמת, כל מה שאומרים עליו הוא שקר. וליתר דיוק: כל הדברים הטובים על טראמפ הם אמת, כל הדברים הרעים הם שקר, ואפילו אם הם באים מפיהם של אותם אנשים עצמם. כל מי שניצב לצידו של טראמפ הוא מהטובים, כל מי שיוצא נגדו הוא מהרעים, ושוב – אפילו אם אלו אותם אנשים.

איך יסבירו חסידים אלו את החלטתו של טראמפ להוציא את הכוחות האמריקניים הזעירים (2,000 איש) מסוריה? ראו מי התנגד לצעד: שר החוץ, שר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי, הרמטכ"ל, השליח לענייני דאעש, בנימין נתניהו. ועכשיו תראו מי תמך בו: ולדימיר פוטין. מקרה בלבד?!

בחודש שעבר קראתי בוושינגטון פוסט מאמר, שהיה באמת קיצוני בצורה מופרעת: הכותב טען, שאפילו אם טראמפ יורשע בידי הסנאט – קיים סיכוי שיהיה צריך לגרור אותו בכוח מהחדר הסגלגל. אני מתחיל לחשוב, שאפילו אם טראמפ יורשע או יתפטר או יפסיד בבחירות – יהיו מחסידיו מי שיטילו מצור על הבית הלבן ולא יתנו לו ללכת. הם פשוט יסרבו לפקוח את העיניים.

"בהסכמת הצדדים מיניתי את עו"ד יונתן נפתלי כמומחה להשוות כתבי יד מטעם בית המשפט... מסקנת המומחה הייתה, כי 'קרוב לוודאי שחתימת המחלוקת מזויפת'... אני מחליט לקבל את מסקנות חוות דעת המומחה, כי החתימה על המסמך השנוי במחלוקת – 'ההזמנה' – איננה חתימת התובע... אני מקבל את טענתם של התובעים, כי ההזמנה לא נחתמה על ידם". לשונו של הרשם הבכיר אייל דוד, בפסק דינו נגד חברת נויה דלתות.

הדברים ברורים וחד-משמעיים. בלשון פשוטה נאמר כאן: חברת נויה דלתות הגישה לבית המשפט טופס ועליו חתימה מזויפת. גם ההיגיון הוא ברור וחד-משמעי: הטופס זויף בידי מישהו בחברה, כי היא הגישה אותו ולה היה אינטרס להראות שהתובעים קיבלו את המוצר שהזמינו. וגם העבירות הפליליות לכאורה הן ברורות וחד-משמעיות: זיוף מסמך במטרה לקבל באמצעותו דבר, ניסיון לקבל דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט, עדות שקר. עבירות שהעונשים המצטברים עליהן הם מספר דו-ספרתי של שנות מאסר.

ומה עשה דוד עם המסקנות הללו, מעבר למישור האזרחי של התביעה הקטנה בה דן? כלום. והוא לא היחיד. שופטים מגיעים לעיתים למסקנות חמורות מאוד לגבי חוסר אמינותם של צדדים, עדים ואפילו עורכי דין – ומשאירים את זה תלוי באוויר, כאילו לא ראו ולא שמעו ולא קבעו. אין לזה שום הצדקה. הנשיאה אסתר חיות צריכה להוציא הנחיה לכל השופטים: נתקלתם בחשד לפלילים – חובתכם לתת הוראה למזכירות להעביר את פסק הדין לפרקליט המדינה. חובה, ללא כל שיקול דעת. כי המצב הנוכחי הוא מגוחך, מבזה ומעודד עבריינות.

רצח בצומת מגידו. שני מעשי רצח בלוד. רצח ביפיע. רצח ביפו. רצח ליד ראש העין. ירי על בית מעצר. פיצוץ ליד ביתו של קצין שב"ס. כל זה קרה בראש חוצות ולעיתים לאור יום בשבועיים האחרונים. וזה לצד פשיעה "רגילה": רצח נשים, מעשי שוד, תקיפות אלימות. לא צריך לפקוח את העיניים לרווחה כדי להבחין שמדובר בגל של פשיעה קשה, ה"מצטיינת" בתעוזתה, מופנית בחלקה כלפי גורמי האכיפה וצפויה לפגוע בחפים מפשע.

זוהי המורשת של רוני אלשיך: המון יחסי ציבור (למעלה מ-80 דוברים), ירידה בפשיעה הקלה (משום שבסקרי דעת קהל התברר שזה מה שמפריע לרוב הישראלים) ועלייה בפשיעה החמורה. העובדה שלמשטרה אין מפכ"ל מזה חודש כמובן רק מחמירה את המצב, וכאן האחריות הישירה מוטלת על גלעד ארדן. אך דומה שגם המשטרה וגם השר הממונה עליה מתעקשים לעצום את עיניהם: לא שמענו שום התייחסות רוחבית לגל הפשיעה הזה, וכמובן לא ראינו שום מהלכים המיועדים להביא לכך שהמשטרה תמלא את תפקידה הבסיסי ביותר – הענקת ביטחון אישי לתושבי המדינה.

ילד אחד חזר הביתה ושאל את אביו האם הוא מסוגל לחתום בחושך. כאשר האב השיב בחיוב, ביקש הילד שיכבה את האור ואז יחתום על תעודת השליש שלו. יש לי רושם, שזה מה שעשה שחר איילון כאשר חתם על דוח הרבעוני האחרון של הרכבת. אחרת, אי-אפשר להבין מדוע איילון סבור שאין עילה אמיתית לפטר אותו. הנה המספרים שאיילון מעדיף שלא תראו – ושאותם שיגרה החברה לבורסה לפני שלושה שבועות (30.11.18), ממש ברגע האחרון האפשרי, עשר דקות לפני כניסת השבת.

בתשעת החודשים הראשונים של השנה הפסידה הרכבת 287.6 מיליון שקל, לעומת רווח של 18.8 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד. ברבעון השלישי לבדו הפסידה הרכבת 276.1 מיליון שקל, לעומת הפסד של 25.4 מיליון שקל ברבעון המקביל. בתשעת החודשים הסתכמו הכנסות הרכבת ב-1.85 מיליארד שקל, עלייה של 2%. אולם הרווח הגולמי צנח ב-50% ל-71.5 מיליון שקל בלבד. הרכבת עברה מרווח תפעולי של 32 מיליון שקל להפסד תפעולי של 264.4 מיליון שקל. ברבעון השלישי הסתכמו ההכנסות ב-608 מיליון שקל, ללא שינוי של ממש, אך הרווח הגולמי של 22 מיליון שקל שנרשם אשתקד נמחק לחלוטין. ההפסד התפעולי זינק פי 19 ל-251 מיליון שקל.

ההון העצמי של הרכבת הסתכם ב-30.9.18 ב-806 מיליון שקל בלבד - צניחה של 30% לעומת המועד המקביל אשתקד. לחברה יש גרעון של 175 מיליון שקל בהון החוזר - כמעט פי שלושה מאשר בסוף השנה שעברה. את תשעת החודשים היא סיימה בתזרים מזומנים שלילי של 79 מיליון שקל, מתוכם 66 מיליון שקל ברבעון השלישי לבדו.

תעזבו את פארסת הקו לירושלים. תעזבו את התקלות החוזרות ונשנות. איילון הביא את הרכבת לעברי פי פחת, ולמצב בו – כפי שנאמר בדוח שלה – היא זקוקה לסיוע ממשלתי כדי לשרוד. בכלל לא משנה האם זה בגלל ההנהלה, הדירקטוריון, השר, העובדים או הקדוש ברוך הוא. במצב כזה – המנכ"ל חייב ללכת הביתה.