צום יום הכיפורים, האמנם

מבוא

לפי האמונה היהודית התיאולוגית, הרווחת, התורה שבעל פה ניתנה יחד עם התורה שבכתב שם בהר סיני. כמו שנאמר במשנה א, א פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". חז"ל הם בעלי הסמכות העליונה לפרשנות התורה שבכתב, בהתאם לקריטריונים שניתנו והובאו כמסורת מדור לדור עם התורה שבעל פה. התורה שבעל פה, הכוללת את המשנה התלמוד תוספות וכו', נכתבה בימי בית שני. כך שמי שמאמין ששתי התורות ניתנו יחד בהר סיני מקבל את דברי חז"ל כאוטוריטה שאין לערער עליה, אך מי שרואה הפרדה בין שתי התורות, היינו זו ניתנה בסיני וזו במהלך הדיונים ופלפולי התנאים האמוראים החל מתקופת בית שני, סוברים אחרת.

במאמר זה אנסה לברר את הוראות יום הכיפורים כפי שנובעים מפשוטם של פסוקי המקרא ורק לפי פסוקי המקרא. לאחר מכן נקביל את הדברים למאמרי חז"ל ופרשני הדורות כמו הרמב"ם ורמב"ן ונראה איך מתיישבים לנו הדברים ומה ההוראה ההגיונית ביותר העולה על הדעת.

הסתייגות: אין בשום אופן כוונה במאמר זה להציע גישה פרובוקטיבית לשנות כהוא זה מהמצב הקיים שהוא קבוע בדמו של עמנו כמסורת שורשית וכנכס צאן ברזל של העם היהודי, אך ברצוני להראות פן אחר ונקודת ראות אחרת על הדברים כמו שהם מתבררים לפי דעתי ופרשנותי מן המקרא.

המקורות לדיון

חשוב לציין כי היום העשירי בחודש תשרי לפי המקרא הוא יום הכיפורים, ובשם זה מכנה אותו התורה. ההוראה מופיעה בספר ויקרא ובספר במדבר בשלושה ציוויים: א. עינוי הנפש ב. שביתה ממלאכה ג. הקרבת קורבנות.

א. ויקרא כג כו לב: כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה .כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם .כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ .ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. לא כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם .לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

ב. במדבר כט ז - ח: ז וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ .ח וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם.

ג. ויקרא טז: כאן מופיעה העבודה הייחודית ליום הכיפורים: גורלות על שני השעירים: אחד לה' ושני לעזאזל: ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל .ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת .י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

עד כאן מקורות המקרא והציוויים לקיום יום הכיפורים. להלן נברר מושגים ונקשור ביניהם לפסוקים עצמם.

נפש

נפש היא לדעתי רוח בניגוד לגוף שהוא חומר. האם לפי התורה נפש יכולה לייצג גם צד חומרי ולאו-דווקא רוחני. שהרי מצינו בתורה התבטאויות כמו כי הדם הוא הנפש, או נפש הבשר בדם היא, והרי ברור שנפש היא משהו ערטילאי רוחני, ואי-אפשר לה להיות גם חומר, לכן השאלה אומרת דרשני. נבחן זאת לפי הכתובים ולפי הפרשנים.

המקומות בתורה בו מוזכר איסור אכילת הדם: בראשית ט ג-ו: כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.

ויקרא ג י"ז: יז חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם לֹא תֹאכֵלוּ. מעין תורה למשה מסיני היינו אין טעם אלא רק ציווי.

ויקרא י"ז י"א י"ב: יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. יב עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא-יֹאכַל דָּם. רואים כי כאן לעומת פרק ג (שם סתם ולא פירש) ניתן טעם לדבר.

ויקרא י"ז יד: יד כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת. היינו אין לאכול על הדם כי הנפש היא הדם.

דברים י"ב כג: כג רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם-הַבָּשָׂר .כד לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

עד כאן המובאות. השאלה העומדת על הפרק מה הקשר בין הדם לנפש ומדוע הדם הוא הנפש? ומכאן מדוע האיסורים מצד התורה.

הסבר הרמב"ם במורה נבוכים ג מ"ו

- הרמב"ם כותב כי עובדי עבודה זרה נהגו לאכול את הדם, והטעם כי ראו בכך מזון לשדים. התורה אסרה על אכילת הדם כדי להבדיל את מנהג עם ישראל ממנהג הגויים, ויותר מזה להציב לו סייגים כדי שלא ייגרר מכאן ליד עבודה זרה¹. הרמב"ם לומד זאת מהפסוק מויקרא י"ז י "ְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ".

- הרמב"ן מוצא את הטעם כדי לא להגיע למידה של אכזריות מה, באכילת דם עם הבשר. "כי הדם הוא הנפש".

- ההסבר לאיסור: מדוע הדם הוא הנפש?

כדי להבין זאת יש לפנות לצד הביולוגי המציין את הדם המוליך את החמצן לכל אזורי הגוף כדי לתת לגוף את כושר החיות והתנועה וכן את בניית תאי הגוף. החמצן בא מן האוויר אל הריאות שהן המנוע של הלב המזרים באמצעות הדם, הזורם בעורקים, את החמצן המאפשר בערה, שריפת השומן (הוא הדלק), ויצירת אנרגיה.

לפי זה יוצא שהדם הוא חומר המעביר באמצעותו רוח קרי חמצן. אך אין בכך משום הבט רוחני נפשי של האדם, אלא רוח- חמצן, כיסוד פיסיקלי ולא רוח במובן של יצירת חשיבה המוליכה לערכי מוסר ומצפון. ברור גם שיצירת המחשבה, למשל, הוא פעולה של התפרקות כימית בתאי המוח. היינו תוצרת החומר היא רוח! ומכאן ואילך הרוח עומדת בפני עצמה.

מכאן נובע שלגבי חטא שנעשה על-ידי אדם כמו שנאמר "נפש כי תחטא" הכוונה לא לאברי הגוף ולא לדם שכביכול יצרו העברה, אלא הרוח של האדם המחשבה המצפון ערכי מוסר. התולדה מן החומר הם אשר יצרו את העבירה. זאת אומרת, שכאשר אומרים הדם הוא בנפש הכוונה היא בעצם תולדת החומר שהיא הרוח. היא ורק היא אחראית לעבירה שנעשתה, ולה יש לכפר לנפש, והנפש היא הרוח, יסוד החמצן האוורירי, המועבר עם הדם.

ולכן על דרך ציורית ויזואלית נאמר כי הדם הוא הנפש. בעוד שלמעשה הנפש היא תולדה של התפרקות כימית של חומר.

עינוי הנפש

מה פירוש של עינוי? עינוי יכול להיות גופני ויכול להיות נפשי. לענות במשמעות של תשובה או התייחסות עצמית לאני שבך. כלומר אל תיתן לנפש להיות עצמאית ולעשות כרצונה, אלא היה קשוב אליה, ענה לה כמסתבר במחשבתך. ובמילים פרקטיות: תן תשובות ודין וחשבון לעצמך. היינו עינוי הנפש הוא רוחני מעיקרו. ומן הרוח נובע או שלא נובע עינוי גופני (הפוך מאשר ראינו קודם בדיון על מהותה של נפש) בבחינת הפסוקים שברישא למאמר מצינו שהתורה מצווה על עינוי נפש, על איסור מלאכה והקרבת קורבנות. למשל בבמדבר כ"ט: "ז וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ .ח וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה". התורה אומרת ועיניתם את נפשותיכם. בשום מקום אינה אומרת מה פירוש של עינוי הנפש.

היא לא מדברת בשום מקום על צום כעינוי נפש, לא על איסור רחיצה נעילת הסנדל סיכה ותשמיש המיטה ולא על איסורים אחרים שקבעו חז"ל, לפי טעון תיאולוגי, איסורים שנתנו בעל פה עם קבלת התורה שבכתב. בכל מקום שאני קורא אצל חז"ל אני מוצא שנאמר מפורשות בתורה שביום הכיפורים יש צורך לצום. והם לומדים זאת מהמשפט ועיניתם את נפשותיכם.

ואני שואל האמנם? והרי אין כמו התורה לדיוק בדברים ואין מלה מיותרת בה. אם חשבה התורה שיש לצום ביום הכיפורים, סביר שהייתה אומרת שיש לצום². כמו שאמרה שאין לעשות מלאכה ויש להקריב קורבנות. אך התורה לא מדברת כלל וכלל על צום, היא מדברת על תשובת האדם לנפשו. היינו על נתינת דין וחשבון על מעשיו. עינוי כאמור מלשון לענות תשובה. אלו חשבה התורה על צום הייתה כותבת וצמתם ולא תכניסו פרור או טיפת מים אל פיותיכם ולא תעשו כל מלאכה, והקרבתם קורבן. אך היא לא אומרת מלה על צום אלא רק על עינוי הנפש. עינוי את, פירושו להשיב ל (חשוב לומר שהמלה את מופיעה במקרא גם במובן של "עם" ולא רק כהקשר בין נשוא למושא ישיר מיודע)³ לכן אפשר לומר ועינתם את נפשותכם היינו ועניתם עם נפשותיכם היינו עשו נא חשבון נפש.

האמנם צום?

הפרשנות החז"לית לעינוי נפש כצום, נוגדת את האמור לעיל. שהרי צום הוא עינוי גופני. הגוף זקוק למים הגוף זקוק לאוכל, וכאשר אתה לא נותן לו את זה אתה פוגע גם בבריאותך וגם בגופך. התוצאה יכולה להיות הרת אסון מאות מקרים בכל שנה מגיעים לחדרי מיון. שומרי המצוות, לא פעם אינם שומעים להמלצות הרופאים עד לפגיעה בבריאותם. וכבר שמענו על מקרים של התעלפויות ואפילו של מוות ביום הכיפורים, בשל אותו צום שלדעתי לא מוזכר כלל וכלל בתורה. ואנסה להוכיח זאת, בהמשך, הלכה מן הכתובים.

לפי חז"ל העינוי של האדם ביום הכיפורים הוא גופני בלבד. הם מפרשים עינוי מלשון עניה היינו עשה נפשך עניה ומה זה עניה לפי שיטתם להכניע את הנפש לשלול ממנה את כל צרכיה הגופניים.

אך הייתי מעז ואומר שגם לפי פרשנותם את "עינוי" כ"עוני" אין לכך שום זיקה לצום. שהרי עוני זו אביונות, אדם מך, אין לו נשמה יתרה, אין לו רכוש. יש עמו צער והוא לא צם כדי שלא יהיה לו רכוש והוא גם לא צם כדי שיהיה לו צער, אדם עני הוא משולל כסף, רכוש וחדוות חיים וחז"ל עצמם אומרים שעני חשוב כמת! אם כך גם לפי שיטתם המרחק בין עוני לבין צום הוא גדול.

לדעת חז"ל העינוי ביום הכיפורים הוא: איסור אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה (משיחת הגוף בשמן). מי עושה סיכה היום? נעילת סנדל ותשמיש המיטה. ואני אומר דבר מזה לא מוזכר בתורה. ממש לא. ומאחר שלדעת חז"ל אין צורך בעינוי רוחני הרי שמותר לשמוח וליהנות מזיו היום.

אלא מאי ניתן לטעון שהנביא ישעיהו עוד לפני חז"ל מפרש עינוי כצום הנה: ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ .ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם .ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה (ישעיהו נ"ח).

אלא מאי? אלו דברי הנביא ישעיהו דורות הרבה לאחר נתינת התורה. ואף זו פרשנות של הנביא את "ועיניתם את נפשותיכם" כצום. אך השאלה בעינה עומדת האם לכך באמת התכוונה התורה? יתרה מזו האם לצום יום הכיפורים התכוון ישעיהו?

ובכן, ברור מהכתובים שנבואת ישעיהו זו לא נאמרה ביחס ובזיקה ליום הכיפורים, ממש לא! היא מטיפה ליום תענית שגזרו בני ישראל על עצמם בשל צרה שנפלה עליהם, ובאה על הארץ. ועל כך הם מתלוננים "למה צמנו ולא ראית"? "גם שק אפר יציע לא מתאים ליום הכיפורים, על-פי ההלכה "אין מציים בו שק ואפר אלא לובשים בו בגדים נאים".

ישעיהו מתלונן כאן כי הצמים אינם מכוונים לבם כראוי ביום צום, כי עיסוקם הוא בעניינו פרנסה וממון ומסיחים הדעת מבקשת רחמים מאלוהים. ישעיהו מנסה להאיר תשומת לבם של הצמים, לסור מדרך העושק והחולין, ולעלות על פסי הקדושה שמהותה היא מעשי חסד צדקה תרומה ומעון לנזקקים.

חז"ל קבעו נבואה זאת להפטרה של שחרית יום הכפורים ובנעילה גם תקנו " ותתן לנו ... את יום הכיפורים .... למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב לעשות חקי רצונך בלבב שלם". ישנם המוצאים סיבה לצום כאשר אומרים: כאשר לא דואגים לצרכי הגוף, כמו האכילה והשתייה, יכולה הנפש לפרוץ ולהתגלות.

ואני חושב, ומדגיש אני חושב, שזו אמירה יפה כפרזה אך אין בה ממש מבחינה מציאותית ביולוגית ונפשית. המציאות הטבעית של האדם מראה אחרת. דרך משל כאשר אדם חולה או סובל מכאב גופני או צריך לעבור ניתוח, נפשו לא פורצת ומתעלה לחשבונות נפש תיאולוגיים או חשבונות שבין אדם לחברו. להפך, הוא מתרכז בבעיה עצמה היינו איך לשכך את הכאב שלו, הוא שואל עצמו מה יהיה אם הניתוח לא יצליח. מתי אבריא מהמחלה? היינו אדם מתכנס בתוך עצמו ואינו מסוגל לצאת מארבע אמותיו אל התגלות שמימית כל שהיא.

מאידך-גיסא, כאשר אדם נמצא בין קהל מתפללים עטופי טליתות והחזן כשליח ציבור מקריא את תפילת יום הכיפורים נוצרת אווירה מסוימת של אחדות והזדהות קולקטיבית עם קדושת היום. ואז, כל עוד הבטן לא מכרכרת והשפתיים לא דורשות מים, אפשרי בהחלט להיות כאחד מן השורה ולחוש את אותה ההרגשה של חומרת החג וקדושתו, אך גם אז אין האדם מפשפש בנבכי נשמתו לגבי חטאים או פגיעה בזולת הוא מתרכז לכל היותר בתפילה עצמה. ובהיותו בבית בהפסקה עם עצמו, הוא מחפש רק את המנוחה והשלווה. וגם אז לא מוצא זמן לפשפש במעשיו וחטאיו במשך השנה שחלפה. התפילה בציבור היא העיקר והאווירה שנוצרת משפיעה עליו. אך מכאן ועד עשיית חשבון נפש הדרך לא קצרה בכלל, גם בשל אילוצי הזמן והתפילה, וגם בשל אילוצים ביולוגים שגורמים להסתכל על השעון מתי כל זה כבר ייגמר.

סיכום קצר

בראשית דברי אומר באופן שאינו משתמע לשני פנים שלדעתי נמשיך לקיים את חוקי יום הכיפורים כפי שנקבעו על-ידי חז"ל מאז ועד עולם לנצח נצחים, כי אלו הם ניצוצות מהותנו שורשנו לדורות וחלק מתעודת זהותנו כיהודים.

עם זאת, כפי שאמרתי ברצוני לפתוח פתח למחשבה לגבי נושא צום הכיפורים: נראה בעיניי שכוונת התורה הייתה ההפך מלקבוע את יום הכיפורים כיום צום ועינויי הגוף. להפך, רק על בטן מלאה וגוף נינוח יכול אדם לעשות את חשבון הנפש שלו, יכול להגיע לאמת הפנימית שלו, ואם יש צורך גם לבקש את הסליחה והמחילה מחברים ומהמקום.

דומני שבמצב הקיים לא מעט הם האנשים המסתכלים על השעון מתי יסתיים כבר היום הקדוש הזה, חלקם יותר מאשר בימים כתיקונם חושבים על אוכל ומים ופחות על החטאים ועל תיקון הנפש. כשאדם רעב וצמא ורע לו ולא טוב לו, הוא מתרכז בבריאותו, במצבו ולא נותן דעתו על חטאים סליחות ותשובות.

ונראה לי שהתורה כדרך חיים ידעה את כל המאווים ותכונות אלו של האדם. לפיכך גם לא הזכירה את נושא הצום ביום הכיפורים, אלא את עינוי הנפש . לדעתי במובן הרוחני של הדברים, ולא הפיסי חומרי גופני. כי החמצן שבדם הוא הנפש. משהו ערטילאי, רוחני, נעלה,

ולכן עינוי, מלשון מענה. מענה לכל השאלות הפתוחות שיכולות גם לסוב לשאלות שבין אדם לחברו, שאלות של מוסר, אתיקה, ולגבי האדם הדתי גם שאלות של התנהגות של אותו אדם במשך השנה כלפי אלוהיו.

קל יותר בנינוחות ובשובע לשבת ולעשות חשבון נפש, ולבקש סליחה מאשר על בטן רעבה, צימאון ותחושת העילפון' שקורית לעתים. ומכאן ואילך זיל לך וגמור. אני למשל צם ביום הכיפורים כשמירה על מורשת ועל מהותנו כיהודים.