כאשר אני שומע את אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר, לוקח חלק בשיח הציבורי ותוקף את נתניהו על שחיתות, אני מקבל בחילה, בעיקר אם קהל שומעיו פוצח במחיאות כפיים, אך אני משלים עם זה. ומחריש. ברור לי שמולי אחד מפירות הבאושים של המחלה הסופנית הקרויה שנאה, ובמקרה הרלוונטי שנאה לנתניהו. כאשר אני קורא שאולמרט כותב (מעריב, 20 דצמבר) שהמדיניות שלנו בעזה, שהיא של "סגר חונק", תרחיק יותר לשוליים את אותו חלק באוכלוסיית עזה "שהייתה יכולה לשתף אתנו פעולה נגד הטרור", אני מתמלא פליאה מי היא אותה אוכלוסייה שאם יהיה לה יותר חשמל וביוב טוב יותר, תהיה מוכנה לפעול עמנו נגד החמאס. אבל, ככל הנראה זאת אמונתו של אולמרט, וצדיק באמונתו יחיה. מותר לו.