באחד האמשים יצא לי לקרוא באנציקלופדיה למדעי-הבריאות על מחלת האלצהיימר הנוראה. את ההגדרה המדויקת אחסוך מכם, רובכם ודאי יודעים איך ומה קורה למי שחלה בה.
והנה, למרות ההתייחסות הרחבה שמקדישים לה בעמודי האנציקלופדיה, איש לא ציין לפני, שגם מדינה שלמה יכולה לסבול משכחה. מדינת ישראל כבר שברה את כל השיאים, הן לטוב והן לרע, אבל במהדורה הבאה של המסמך הרפואי אמליץ לפני הכותבים לציין כי גם מדינה שלמה יכולה להפוך ל"שוכחת סדרתית".
התקשורת והציבוריות הישראלית כבר הוכיחו לנו בעבר עד כמה הן יודעות לטייח סיפורים, שבעבר היו עיקר משנתנו הדמוקרטית, ועם חלוף הזמן והשנים נשכחו מלבם של העיתונאים וחשוב מזה, מידו של הבוחר.
בשנות ה-80 הסוערות קיבל
אהוד אולמרט, ראש הממשלה (בפועל) ומועמדה של קדימה לראשות הממשלה, הלוואה מ"בנק צפון-אמריקה", את הכסף הזה הוא מעולם לא החזיר. המוזות שותקות והאלצהיימר מוכיח שהוא מרחיב את השפעתו.
ערכאה משפטית קבעה, כי "האמת היא איננה נר לרגליו" של
צחי הנגבי והאיש היחידי שזוכר את זה הוא
יוסי שריד.
במדינה דמוקרטית, שהעיתונות היא נשמת אפה, היו צריכים הנתונים הללו להדליק נורה אדומה. אפילו "נר נשמה" לא יעזור היום לדמוקרטיה הישראלית הגוועת, ואין איש מודאג.
שלל הנושאים העומדים על סדר יומה של החברה הישראלית הם חשובים מאוד כשלעצמם. צעדים חד-צדדים חשובים, האיום האירני, העוני שנדחק לשולי עמודי החדשות, אבל עם כל הכבוד לכל אלו, מישהו כאן חייב לעשות את תפקידו.
העבריינים חייבים להמשיך לפשוע ולנסוע, המשטרה מוכרחה כבר להתחיל לחקור, והעיתונאים? חייבים לקרוא הודעות בביפר. אחרת, כמאמר ההיסטוריה, השכחה תשחרר זרועותיה ותקרע מעל המדינה היהודית הגדולה את הפרגוד הדמוקרטי, שהוא ורק הוא, מכסה בעצלתיים, כבר שנים רבות, את ערוות כולנו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
