"אין-טהורים לשלטון מיהודים..."

אני חוזר וקורא את שירו של אורי צבי גרינברג "חֲזוֹן גַּלְעֵד לְשִׁבְטֵי יִשְְׁרָאֵל" בעמ' קנ"פ בספר "רְחוֹבוֹת הַנָּהָר". צר לי מאוד לפגוש לקראת סיומו של השיר בעמ' קס"ה את השורות הבאות: "אֵין טְהוֹרִים-לַשִּׁלְטוֹן מִיְהוּדִים, אֵין יָפִים מֵהֶם בָּעוֹלָם". אודה, שהיה לי קשה לקרוא משפט זה, כשאני יודע, שהוא יצא מתחת לידיו של אחד מענקי השירה העברית. אני מבכה על נימת עליונית גזענית, שחקק המשורר בשירו, אני עומד בפני שורה נוספת שמכאיבה לי - "אֵין רְאוּיִים-מֵהֶם לָשֵׁאת עַל קָדְקֹד כֶּתֶר מַלְכוּת בָּעוֹלָם". כואב לי לקרוא שירה עברית המתכתבת עם "רְקִיעִים טְהוֹרִים נְטוּיִים לְמֶצַח הָאֻמָּה הַמְּטַהֶרֶת" ומאותה התכתבות מצהיר משורר אהוב הצהרה, שאסור לנו להשמיעה - "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיְהוּדִים" ומוסיף - "אֵין יָפִים מֵהֶם בָּעוֹלָם". זו הצהרה גזענית, שאין לה מקום בתרבות שלנו, וחובה להסתייג ממנה.

כואבת לי נימת העליונות שקיבלה ביטוי באותיות עבריות בשירה העברית. אני סולד מאמירה, לפיה אין טהור ממני היהודי ואין יפה מבחינה רוחנית ממני בעולמנו. כואב לי שלגישה של א.צ. גרינברג יש שותפים רבים, ומעטים שותפים להסתייגותי. קשה לי לקבל ממשורר הקינה העצומה ביותר על אסון ההשמדה וניסיון מחיקת עם ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, שהוא זה שכתב את השורה "אֵין גִּבּוֹרִים וּנְגָהִים-מֵהֶם בַּגּוֹיִים".

במהלך הקריאה מצאתי עצמי שואל ותוהה מדוע יצאו מתחת ידיו של המשורר א.צ. גרינברג המלים: "עַם שֶׁנִּבְחַר לְגַדְלוּת מוֹחִין וּלְגַדְלוּת גְּבוּרוֹת וּלְאַדְנוּת חָזוֹן בָּעוֹלָם" (עמ' קס"ב) ציערה אותי הקביעה של המשורר, שגדלות המוחין שמורה רק לעמי, העם היהודי, ושרק לי, רק לבני עמי, יש חלק ונחלה במעמד של האדנות בחזון של עולמנו. כואבת לי מאוד הנימה הגזענית, שהעלתה את אורי צבי גרינברג על שרטון האידאליזציה המוחלטת של כל העשייה החברתית והפוליטית שיצאה מתחת ידם של כל מלכי ישראל.

כשאני מתייחס למלך דוד, אני עד למלך, שמעד מעידה מוסרית קשה, כשהחליט לשלוח את אחד ממפקדיו הצבאיים הבכירים בצבאו למוות בעת מלחמה רק כדי לזכות ברעייתו של אותו מפקד, שהיא והוא בני העם החיתי. אינני תמים דעים עם הקביעה בשיר, שהכתירה את המלך דוד, כמי שזכאי להיות מופת תחת ההגדרה הכוללנית על כל מלכי ישראל "שֶׁמְּלָכָיו מַלְכֵי פְּאֵר לְסֵמֶל וּלְשִׁיר בְּדִבְרֵי יְמֵי עוֹלָם מִדּוֹר לְדוֹר".

אינני יכול ליטול את הביטוי "מַלְכֵי פְּאֵר" ולקשור אותו לדוד, למלך שנתן ידו לרצח מתועב ונפשע של חמשת ילדי רצפה בת איה ושני ילדי מיכל, מיכל שהייתה רעייתו. גם לא הייתי כולל את ריבוי הנשים של המלך שלמה ואת אורח חייו במופת של "עַם, שֶׁמְּלָכָיו מַלְכֵי פְּאֵר".

כואב לי, שמשורר בעל שיעור קומה כמו אורי צבי גרינברג מצא לנכון להתבוסס במעמקי השרטון המוסרי, עליו הוא עלה, עת הוא קבע ש"אֵין גִּבּוֹרִים וּנְגָהִים-מֵהֶם (בני עם ישראל) בַּגּוֹיִים!" וכן "אֵין מִלְּבָדֵנוּ מִי שֶׁיְּבַשֵּׁר בְּשׁוֹרת עָתִיד...". כואב לי שלמסקנות מצערות אלו הגיע מי שמבכה את הגורל האכזר שפקד את עם ישראל, מי שמבכה את הרוגי ישראל ואיתם "שׁוֹכְבִים אִמִּי וְאָבִי הַיָּפִים" אין כל הצדקה, שכאב על מות יקירים יביא את בכיר משוררנו למסקנה הלאומנית - "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיהוּדִים".

יש מקום להתייחס בכבוד לביקורת של א.צ. גרינברג על חברי קיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, כשלדעתו, חברי הקיבוץ היו חייבים לצאת להתקפות נגד שורפי השדות. אך אני מסתייג הסתייגות מוחלטת מהקללה - "אַל טַל בְּהָרַיִך, אַל עֵץ וְאַל טַף" - זו הקללה של המשורר על חברי קיבוץ משמר העמק - כשמצמררת הקללה - "אַל טַף".

אני מכבד את מורי פרופסור חנן חבר, ומסכים עם קביעתו, שהמשורר אורי צבי גרינברג "הוא אחת-משתים-שלוש הדמויות הבולטות ביותר מעל קו האופק של השירה העברית והיהודית המודרנית... שירתו היא האוקיינוס הפיוטי הלא שקט שלנו..."

פרופסור חנן חבר חוקר ספרות, שהוציא שלושה ספרי מחקר וספר ביוגרפי על המשורר, בו הוא רואה את המשורר הפוליטי הכי חשוב בשירה העברית. הוא חוזר ומדגיש כי מדובר בגדול המשוררים העבריים מבחינת הלשון, העומק, הדימויים וביכולתו המדהימה למפות מרחבים עצומים של חוויות ואפשרויות אנושיות. דווקא משום כך אינני יכול לסלוח למשורר, שהוציא מתחת עטו את המלים "אַל טַף" ביחסו לאנשי קיבוץ משמר העמק.

זה יהי מטורף מצדי, אם אני שלא מקובלת עלי ההתנהגות של המתנחלים בחוות גלעד בשומרון, אקלל אותם בביטוי שירי - "אַל טַף" ואקדים בביטוי "אַל טַל בְּהָרַיַך" ואמשיך בביטוי "אַל עץ". אני מצר על הביטוי הבוטה וגס הרוח שמצא לו מקום בשירת משורר אהוב עלי.